בעידן של סופרלטיבים והגזמות, רוב הופעות המוזיקה שמגיעות לישראל, בוודאי הבינלאומיות, זוכות לכותרות מפוצצות סטייל "זאת ההופעה הכי טובה שהגיעה לישראל בשנים האחרונות". יש כמובן גם את הצד השני והקוטל של "אני לא זוכר הופעה גרועה כל כך שהגיעה לישראל". אפשר לכתוב מסה אקדמית שלמה על הקיטוב בחברה הישראלית שהביאה אותנו למצב בו הכל איום ונורא מצד אחד או מושלם ועילאי מצד שני. כן, זה מגיע גם לעולם המוזיקה. מצד שני, אפשר גם פשוט לנסות לשמור על פרופורציות.
ההופעה אתמול של אדם למברט הייתה הופעה בפרופורציות הנכונות. לא ההופעה הכי טובה שעלתה בשנים האחרונות (או אפילו בשבועיים האחרונים) בישראל, וגם לא הגרועה ביותר. מאידך היא גם לא הייתה בינונית. למעשה, היא הייתה מצויינת לנישה שלה. זמר שהמילה "מעולה" קטנה עליו, להקה צעירה שנותנת בראש הרבה יותר מהצפוי ובעיקר קהל שבא ליהנות בלי לעשות חשבון לאף אחד. בימים של לפני הפוליטיקלי קורקט היינו אומרים שזאת הופעה "בת זונה". היום נסתפק ב"פצצה של הופעה".
אבל רגע לפני שנדבר על המוזיקה והפרפורמנס, נדבר קצת תכלס. הביקורת הזאת כמעט לא נכתבה. עורכי המדור שאתם גולשים בו כרגע התלבטו, ואולי בצדק, האם ההופעה של למברט בישראל מספיק מעניינת, והאם בכלל צריך לפרסם ביקורת עליה. לזכותם, היה היגיון בהתלבטות. בחודש מרץ האחרון יצאה הודעה לעיתונות על הגעתו של אדם למברט לישראל להופעה אחת בהיכל הספורט ביד אליהו. להגיד שלא הייתה התלהבות ניכרת בציבור הישראלי מהגעתו של למברט תהיה אנדרסטייטמנט.
הניסיון של ההפקה לשווק את אדם למברט כ"סולן להקת קווין" חזר אליה כבומרנג. הקהל הישראלי לא קנה את זה. הישראלים אוהבים את קווין. מאוד. ייתכן שמדובר בלהקה הכי אהובה בישראל, לצד הביטלס ופינק פלויד (האחרונים איבדו קצת מיוקרתם בזכות האנטישמיות של מנהיג הלהקה). בשנים האחרונות הגיע לכאן בחור בשם מרק מרטל שנשמע קצת דומה לפרדי מרקיורי. זה הספיק לו כדי לפוצץ כמה אולמות ברחבי הארץ, במחירים מאוד לא זולים, להופעות לא מוצלחות במיוחד. ועדיין הקהל הגיע. אולי בגלל שבשום שלב לא אמרו לנו שהוא "הסולן של קווין". בגלל שאנחנו יודעים מי היה הסולן של להקת קווין, וזה לא אדם למברט בדיוק כמו שזה לא יריב לוין ולא שקמה ברסלר.
אומרים שבתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף, במקרה של פרדי מרקיורי, שגופתו נשרפה ומקום קבורתו לא ידוע לציבור - זה פשוט נכון. אין לו תחליף. כן, אדם למברט מופיע עם קווין ואף הגיע לישראל להופעה (טובה מאוד) בפארק הירקון - אבל הוא מעולם לא הוצג כסולן הלהקה. לסיבוב ההופעות קוראים "קווין + אדם למברט", בדיוק מהסיבה הזאת.
הכרטיסים לא נמכרו, וההופעה נדדה מיד אליהו (בו ממילא נערך אתמול משחק האליפות של מכבי תל אביב) להיכל התרבות, וגם שם קשה להגיד שהייתה בהלה לכרטיסים. באותו שבוע בו נמכרו תוך שעות ספורות 125 אלף כרטיסים להופעה של ברונו מארס (שאגב, כתב ללמברט שיר מוצלח שלא בוצע אתמול בהופעה), לא הצליח אדם למברט למלא את כל 2,500 הכיסאות באולם לואי. זו הדרך הכי מנומסת שאני יכול לנסח את זה.
מצד אחד זה מבאס, אנחנו יודעים לבוא בטענות למפיקים שמביאים לפה דינוזאורים נשכחים שמופיעים בבתי קזינו בחו"ל ודופקים פה מחירים של ביונסה, ואז כשמגיע לפה אמן בשיאו - אנחנו פשוט לא מגיעים. ומצד שני, העובדה שההופעה עברה להיכל התרבות ולהופעה הגיע רק מעריצים ומעריצות - הפכה את ההופעה לאחת מהופעות הפופ-רוק היותר כיפיות שהיו כאן בשנים האחרונות. לא בטוח שזה יעודד את ההפקה להביא לכאן עוד הופעות מהסוג הזה, אבל מעבר לעניין הכספי, חשוב ככל שיהיה, יש גם את הגאווה של לעמוד מאחורי הופעה בינלאומית מצוינת.
מהרגע הראשון של ההופעה, הקהל הסתער על הבמה ונעמד בצמוד אליה. למברט לא נשאר אדיש לזה, ופיזר חיוכים בשפת גוף פתוחה ואוהבת. הקהל הגיב באהבה גדולה לשירים המקוריים של למברט, מיעוט בהופעה שמבוססת בעיקר על קאברים. אחרי כמה שירים הגיעו אנשי האבטחה והרחיקו את הקהל בחזרה למקומותיהם כאילו מדובר בהופעה של הפילהרמונית. למברט התנצל בפני הקהל, אבל לא נראה שלמישהו זה הפריע - והמסיבה המשיכה כשרוב בעלי הכרטיסים לאולם המשיכו לעמוד ולרקוד בהנאה.
יומיים קודם לכן, למברט עלה על הבמה של וומבלי וביצע את הלהיטים שלו מול 80 אלף בריטים. אמש בהיכל התרבות בתל אביב, מול הרבה פחות בני אדם, הוא קיבל הרבה יותר אהבה, וגם נראה שהוא נהנה יותר. הוא ביצע שישה שירים מקוריים, שגם מי שלא הכיר יכול היה להתרשם מהיכולות הקוליות הפחות מטורפות שלו.
אלא שעם כל הכבוד לחומר המקורי, הבסיס שעליו עומדת ההופעה (והקריירה) של למברט הם הקאברים. אתמול היו תשעה כאלה, בנוסף לשלושה שירים של קווין בהדרן. ב-Sex On Fire של קינגס אוף ליאון הוא הציג מנעד כל כך רחב שלרגע היה נראה שהוא שר בפלייבק. למזלנו, זיוף קטן שהגיע לקראת סוף השיר הוכיח לנו שמדובר באדם אמיתי. הקאברים נעו בין הפופ הקלאסי לרוק, כשדי ברור שלמברט בוחר את הקאברים כדי להתאים אותם לאג'נדה המפורסמת שלו של קידום הקהילה הלהט"בית. שירים כמו Holding Out for a Hero של בוני טיילר, Do You Really Want to Hurt Me של בוי ג'ורג', הלהיט Believe של שר, West Coast של לנה דל ריי וכמובן You Make Me Feel של סילבסטר שיצא לרגל חודש הגאווה, ירגישו בבית בכל מסיבת גייז. מצד שני, גרסאות רוק כבדות של Closer של ניין אינץ' ניילס ו-Whataya Want From Me של פינק, לצד קאבר בלוזי מעולה לI Can't Stand the Rain של אן פבלס מוכיחים שהוא לא דגל גאווה מהלך, אלא זמר ורסטילי, עם מנעד בלתי אנושי כמעט.
למברט, 1.85 מטר של כריזמה, לא טורף את הבמה עם יכולות פרפורמנס מרשימות במיוחד. למעשה, יותר מכל הוא חוזר כל הזמן למניירות שמתאימות יותר למכורתו "אמריקן איידול", שם הוא פרץ. אפשר לסלוח לו על זה, בעיקר לאור היכולות הווקליות שלו, לצד הלהקה הצנועה אך מצויינת. גיטריסט ושלוש נשים עם קצב בלתי נסלח כמעט. כיף לשבח במיוחד את המתופפת נועה קאהן הישראלית, לא רק בגלל תעודת הזהות הכחולה, אלא בגלל שזה כל כך כיף לראות חטיבת קצב שמנוהלת בצורה כל כך חלקה על ידי נשים צעירות ומבטיחות.
זו לא הייתה הופעה מושלמת, אבל כל מי שהיה בה יצא עם חיוך גדול על הפרצוף. נו טוב, ככה זה כשאתה גומר את ההופעה עם "We are the Champions" של קווין. ביד אליהו באותה שעה השמיעו את השיר בגרסה המקורית והמצמררת של פרדי, בחגיגות האליפות של מכבי ת"א. אי אפשר להתחרות עם המקור, אבל מוזיקה חיה היא חוויה אחרת. אם בוחרים לא להשוות את למברט למרקיורי, אפשר פשוט ליהנות משיר ענק, בביצוע מופלא, יחד עם אלפים ששרים ביציעים בזמן שלמברט מתעטף בדגל גאווה עם מגן דוד. בהתחשב במציאות הפוליטית במדינה שלנו, זה היה רגע עוצמתי יותר מכל ביצוע נוסטלגי.
אחרי ההופעה נשארו עוד מאות מעריצות מחוץ לכניסת האמנים אחרי ההופעה כדי לקבל את פניו של האליל שלהם. את הצרחות של המעריצות ניתן היה לשמוע עד לרחוב קפלן. עד כדי כך הן נהנו. לא בטוח שזה מה שישכנע מפיקים להמר על אמנים עכשוויים בסדר גודל הזה. חבל.