בסוף שנות השמונים, תחילת שנות התשעים, עבד הסופר והתסריטאי עוזי וייל - מיוצרי "החמישייה הקאמרית", תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית, "השער האחורי" והגרסה העברית של הסדרה "המשרד" - בארכיון של עיתון "העיר". הוא הגיע לשם בעצת ידידה טובה, אחרי שנואש משמירות ומשטיפת חדרי מדרגות ומסקרים שערך בתשלום זעום מדלת לדלת.
גם בארכיון לא שפר עליו בהתחלה מזלו, למרות שעיתון "העיר" היה אז בשיא תפארתו. עד שיום אחד הגיע לשם עלי מוהר, שפרסם כבר כמה שנים לפני כן את הטור הידוע "מהנעשה בעירנו" וכתב גם רשימות שנונות במיוחד למדור הספורט. בין השניים התפתחה ידידות יפה ונוצר מעין מועדון כזה, "מועדון יום רביעי", שבו היה וייל מפנה את הארכיון מכל הפרעה, עושה את עצמו ממיין תמונות בזמן שמוהר היה יושב ליד שולחן צדדי וכותב את הטור השבועי שלו, ווייל היה מביט בו בפליאה ובהערצה גדולה.
אחר כך גם זה גווע מכל מיני סיבות, אבל יום אחד הזמינו את וייל לתוכנית האירוח "לילה גוב", שמוהר היה אחד מהכותבים שלה. זה היה אחרי שהרומן שהוא כתב, "ביום שבו ירו בראש הממשלה", נכשל כישלון גמור בחנויות וההוצאה שלחה אותו לנסות לקושש עוד קצת יחסי ציבור.
עלי מוהר ראה אותו, הניח יד על כתפו ושאל אותו בחביבות מה הוא הולך לעשות, ווייל אמר לו שנמאס לו מהכל, והוא נוסע בפעם הראשונה עם אשתו לפריז. עיניו של מוהר, פרנקופיל ידוע וחובב גדול של התרבות הצרפתית, אורו. ככה, למרות שמסביב שעטו ורצו עשרות אנשים, מוהר לקח עט ונייר, ישב בצד וכתב עבור וייל מסמך בן חמישה עמודים עם איורים וציורים קטנים - המדריך של עלי מוהר לפריז.
המחווה הזאת של הנדיבות נשארה חקוקה אצל ווייל במשך המון המון שנים, והפכה אצל וייל מעין פריזמה שדרכה הוא בוחן לפעמים את העולם. כלומר, איש מסוים גרם לך על ידי המחווה הפשוטה שלו לראות את העולם באור מעט שונה - רך ונדיב יותר. המחווה הייתה מבחינות רבות סוג של "תיווך", ומהבחינה הזאת היא הייתה משולה למעשה הכתיבה, הוא האמנות, שגם דרכם נגלה פתאום העולם בדרך שונה, רעננה ואחרת.
הסיפור על הפגישה ההיא עם מוהר מופיע בספר החדש "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה", שיצא עכשיו בהוצאת הקיבוץ המאוחד. זהו מבחר המכנס את מיטב רשימותיו של עוזי וייל, מהמצחיקים, המושחזים והרגישים בכותבים הישראלים ב־30 השנים האחרונות: מחשבות, זיכרונות, ציתותים לשיחות אקראיות במרחב הציבורי, געגועים לאלה שמתו ול"טעמה הרקוב של הנוסטלגיה".
המבחר נפתח בהקדמה המפורסמת של וייל לאסופת שיריו המתורגמים של ריימונד קארבר - הקדמה שמשפט הפתיחה שלה אף העניק למבחר זה את שמו - ונחתם ב"עשרים מחשבות על תפילה", רשימה שטרם התפרסמה ובה מבקש וייל להשתהות על אפשרות קיומו של "קשר דק, אך יציב, עם המקום הזה", מקום בנפש ולא דווקא מקום פיזי או גיאוגרפי מסוים.
יש לפעמים אצל וייל מעין קביעות נחרצות שבאופן אישי אני מודה שאני פחות מחבב. כמו למשל כשהוא מתרגם את המשורר היהודי האמריקאי מארק סטרנד, הוא כותב: שמתי לב לדבר אחד - שאינך יכול להמשיך שיר של סטרנד. כשהוא נגמר הוא נגמר. מעבר לו אין מילים יותר. כלשעצמי, חביב עלי יותר מה שאמר בזמנו הסופר יעקב שבתאי על כתיבת הרומן המונומנטלי שלו "זכרון דברים", שפשוט התעייף בשלב מסיום מהתיקונים האינסופיים שהכניס בטקסט שלו.
אני כותב את הדברים האלה לא משום שלמישהו יש באמת מושג מהי ה"אמת", בנוגע לכתיבה ובכלל, אלא בגלל שבסוג הקביעות הזה, שחוזר על עצמו מדי פעם בספר, וייל מעמיד נוסח גמור, מוחלט, חתום וחסר פניות, בניגוד אולי אפילו לרוח הספר עצמו.
כוחו הגדול של וייל, לטעמי לפחות, טמון בסיפורים הקטנים שהוא יודע לספר כל כך טוב. כאשר הדברים מתגלים ב"קסם הזה שבין החושך לאור", כמו בסיפור "כדורגל, ילדות, ריחוף, אפלה", שהוא בעיני אחד הסיפורים הכי יפים ונוגעים ללב בקובץ הנוכחי. הקביעה הנחרצת נושרת שם כמו עלה, והדברים שהוא רוצה לומר על הכתיבה, על יצירה ועל העולם כולו, מתגלים תוך כדי תנועה ותוך כדי מהלך הסיפור, מציצים לרגע ואז נסוגים.
יחד עם זאת יש באמת קביעות חכמות שראוי לנצור ולזכור, כמו למשל על כך ש"רוב הסרטים, היצירות והמנגינות, באים לעולם מתוך פחד, ומצייתים לעולם מתוך פחד. יצירות שכל מטרתן היא לעזור למלך להמשיך למלוך". נדמה לי שכמעט ולא יכולה להיות אמירה יותר צלולה מהאמירה הזאת בישראל של היום.
צריך גם לזכור שחלק מהדברים שווייל כותב נאמרים בהומור - הומור משובח, יש לומר - מה שאולי מצמיד גם לווית חן של ספק, גם לגבי מה שכתבתי קודם. כך למשל כאשר וייל מתאר את עצמו כאדם שהולך: "חושב והולך, דורך על קקי של כלבים והולך, מדבר לעצמו והולך".
זה ספר שצריך לקרוא לאט. מתון מתון. כמו קצב ההליכה של וייל עצמו, לא כמו כותב סקירות מקצועי שממהר לירות מחשבות באוויר כמו אקדוחן. יש המון מקומות שסימנתי לי במהלך הקריאה - מקומות שראוי להשתהות בהם עוד רגע או לחזור אליהם יותר מאוחר.
בפורומים לא מעטים מתקיים היום דיון רחב על השאלה מהי המשמעות של רומן או סיפור קצר או כתיבה ספרותית בכלל בעידן של פוסטים בפייסבוק וברשתות החברתיות. נדמה לי שהספר של וייל מספק תשובה ברורה וחדה לשאלת הערך של כתיבה ספרותית טובה, גם אם היא פרגמנטרית במהותה. בכמה שורות צלולות מצליח וייל להעמיד "עולם", שעוטף אותך כמו ריח של סוודר ישן שמישהו נתן לאישה אהובה בלילה אחד, גשום וסוער במיוחד.
"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה" / עוזי וייל. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 182 עמודים.