בכניסה למופע העשור של עדן בן זקן בהיכל מנורה בתל אביב חיכה לצופים מחזה משונה עד כדי תמוה: על הגב של כל כסא באולם הרחב הונחה מגבת לבנה קטנה, ויחד - אלפי מגבות לבנות בכל ההיכל. האם זה כדי לנגב את הזיעה מהריקודים בחום הזה? מחווה לשלמה ארצי? מתנה לקהל? הסיבה לכך תתברר בהמשך, אבל בינתיים אפשר להנות מהמוזרות שבעניין. כל כך מתאים לבן זקן, שיודעת להוסיף טוויסט לכל סינגל מוביל, להכניס איזו בדיחה גם במופע הגדול בחייה.
בן זקן חגגה במופע עשר שנות פעילות, שהחלו בימי "אקס פקטור" העליזים ועברו דרך אינספור להיטי ענק, מ"מלכת השושנים" ועד "מועבט". אבל כמו שהיא שרה, לא הכול זה מצעד פזמונים: בן זקן היא זמרת הפופ הכי מעניינת בישראל לאורך העשור האחרון: מעבר לכריזמה המתפרצת, היא ורסטילית, קופצת ממוזיקה מזרחית לסלסה וסול, ממשיכה לרגאיי ולמוזיקה יוונית ומסיימת בפופ מעודכן ובטכנו, ובכל פעם מכניסה פנימה את הדמות שלה לתוך השיר במין הפוך על הפוך משעשע - לפעמים בקריצה, לפעמים בדיבור שמסתנן לביצוע, מאתגרת את מה שמקובל, ואפילו כשאין פזמון כולם רוקדים. איך אפשר שלא לאהוב אותה?
דווקא התבנית שבחרה למופע החגיגי הייתה סטנדרטית למדי: במה במרכז ההיכל, רקדנים ורקדניות ותזמורת לפרקים - כמעט בלי פירוטכניקה או ויזואליה יוצאת דופן ועם גרסאות קצרות לכמה שיותר שירים. יותר מהכול, זו בעצם הייתה מסיבה. החיוך של בן זקן לא ירד מפניה אפילו בשירים העצובים, וכמעט מדי נאמבר היא עצרה כדי לתת לקהל לשיר במקומה במקהלה עצומה. זה נפתח כמובן עם ביצוע קצר ל"Hurt" של כריסטינה אגילרה מתוך האודישן המפורסם (כולל סרטון משעשע שהציג את הרגע ההוא כקומדיה אילמת), והלהיט הראשון, "מנגינה", וזמן לא רב אחר כך - "לזאת שניצחה". לא נכחיש: הייתה שם צמרמורת, והקהל לא היה צריך יותר מזה כדי להתרגש יחד איתה.
ההתרגשות ניכרה גם על בן זקן, ולקח לה זמן להתניע את המופע. למרות האנרגיות הגבוהות, נדמה היה בתחילת הערב שהסאונד וההפקה הרועשת לא החמיאו לה. עודף הכלים - בשלב מסוים עמדו על הבמה כמות בלתי סבירה של כנרים, צ'לנים ופסנתר כנף - ולצידם הקול המופלא שלה - כולם התחרו זה בזה, והפריעו לשמוע את השירים. אפשר להבין את הרצון לחגוג המקסימום גודל ונפח, אבל ככלל, ככל שההפקה הייתה רזה יותר והקול של בן זקן קיבל יותר מקום - אלה היו הרגעים היפים של ההופעה.
ואחרי החלקים המהוססים יותר, בן זקן החלה למצוא את עצמה, גם בעזרת האורחים. וכמו כדי להמחיש את מעמדה עלו בזה אחר זה כמה מהאמנים המצליחים בישראל כדי לכבד אותה. עדן חסון עלה ראשון, ובנוסף ל"בא לי לחבק אותך" שכתב לה חסון קיבלנו גם ביצוע משותף קצרצר ללהיט "עושה לי צרות"; קצת אחריו, בתום מחרוזת שכללה בין היתר את "יאסו" ו"קוקוריקו", עלה גם סטטיק שביצע עם בן זקן את "הפשע המושלם" מאלבומו האחרון וגם סיפק לה את רגע ההפוגה היחיד במופע כששר לבדו את "רונדלים", ונראה כמי שמרגיש בבית על במות כאלה ונהנה מכל רגע. אחרי נאמבר נפלא שחיבר את "אף אחד" ו"רציתי" עלה גם נתן גושן ל"חיים מאושרים" ו"שני ילדים בעולם". כל הביצועים האלה היו מצוינים, והמחישו שבן זקן, כמו הכוכבת שהיא, פשוט מקרינה על כל מי שעומד לידה, ועוזרת לו להיות במיטבו.
בשלב הזה של הערב גם היא הייתה במיטבה, כשהיא והקהל מזינים זה את זה באנרגיה. ככלל, לאורך כל הערב, הקהל היה כלי מרכזי בהופעה. הצופים - ובעיקר צופות - שרו את כל המילים בהתכוונות עצומה, לא משנה אם היה מדובר בלהיט פופ או בלדה קורעת לב. מדי פעם, ב"פיסה מזכרוני" למשל, אפשר היה להרגיש גם דמעות מסביב.
עכשיו, לקראת סוף הערב, גם נחשפה הסיבה המצחיקה למגבות - בן זקן ביקשה מהקהל לנופף אותן ב"פזמון", והקהל התמסר לחגיגה בענק. מיד אחר כך עלה גם איל גולן לתשואות הקהל, והשניים חברו לדואט נפלא של "צליל מיתר" ולביצוע משותף גם ל"אלף כוכבים" של השניים, כשבן זקן זרחה גם בהם. ואז כמובן: "מועבט", מלהיטי הפופ המגדירים של השנים האחרונות; "חיים שלי" שהקדישה למשפחתה וביצעה כשהיא הולכת על הבמה עם בנה הקטן מישל, שנופף בידיו לקהל בחמידות; ולבסוף: מחרוזת ארוכה, שהסתיימה, סוף-סוף, עם "מלכת השושנים" שכל הערב תהינו מתי יגיע. זה היה שיא אחרי שיא.
אחרי שבוצע כמעט כל להיט אפשרי במחרוזת זו או אחרת - נעדרו מהחגיגה "תגיד לה ז'ה טם", "ראשון בבוקר" עם נונו ואנה זק, "מתגעגעת אותך" עם רייכל וגם "WTF" - הערב נגמר סביב חצות, וגם אם לא כל רגע בו היה מושלם, התחושה בסיומו הייתה של כיף אדיר. כשהצופים יצאו מהאולם כבר היה ברור שהמגבות הונחו שם גם מסיבה סמלית: עדן בן זקן פשוט ניגבה עם היכל מנורה את הרצפה.