באחד מרגעי השיא של "אסטרואיד סיטי", סרטו החדש של הבמאי ווס אנדרסון, צורבת אחת הדמויות את כף ידה על כירה רותחת. כצופים יש לנו כמה וכמה הסברים אפשריים למעשה, אבל בתוך הסיפור אף אחד לא מבין עד הסוף למה זה קורה - לא הדמות עצמה, לא הסובבים אותה, לא השחקן שמגלם אותה בסרט שבתוך הסרט ואפילו לא האיש שכתב את הסצנה. המעשה הנואש הזה פשוט נברא על הנייר בלי תכנונים ובלי הסבר לוגי מיידי, כמו צורך פראי שאי אפשר לשלוט בו, והפזיזות שלו מוציאה את כל המעורבים משלוותם.
הסצנה הזו היא לא רק תמצית הסרט, אלא סצנה מייצגת בקולנוע של אנדרסון בכלל. לפעמים נטען לגביו שהוא מעקר את הדמויות שלו מרגש, אבל אני תמיד מצאתי את הקולנוע של רגשי מאוד, אפילו אם חלק מהדמויות מעבירות את הרגש דרך פילטר של הדחקה או רציונליזציה. זה המקרה גם בסרט החדש, שהפעם חוקר לא רק סיפור של משפחה או דמות מסוימת, אלא מנסה לתפוס הלך רוח של חברה ותקופה - אמריקה מוכת הפוסט טראומה של שנות החמישים.
"אסטרואיד סיטי" מתרחש, כמצופה, בעיירה מדברית קטנה באותו שם. ג'ייסון שוורצמן הוא אוגי, צלם מלחמה ואב לבן מתבגר ושלוש ילדות קטנות ומשונות. המשפחה מגיעה לעיירה כדי להשתתף בכנס מדעי לנוער חובב אסטרולוגיה וחלל, בו משתתף הבן הבכור, וודרו (ג'ייק ריאן), בתחרות המצאות לצד בני נוער אחרים. ויש גם נוכחת-נעדרת אחרת - אמם של הילדים, שמתה לפני זמן קצר ממחלה ואוגי עוד מתקשה למצוא את הרגע המתאים לחשוף זאת בפניהם. הסיפור מפגיש את הממציאים הצעירים ומשפחותיהם עם מעט התושבים המקוריים של העיירה ומכאן והלאה מתווספות לסיפור עוד ועוד דמויות, ביניהן סטנלי (טום הנקס), חמו העשיר והלא בדיוק אוהד של אוגי, השחקנית מידג' קמפבל (סקרלט ג'והנסון) שמחפשת סיפוק אמנותי ולא רק תהילה ככוכבת קולנוע וסמל מין, בתה המדענית (גרייס אדוארדס) שמפתחת קשר רומנטי בוסרי וחמוד עם וודרו ועוד.
אם זה לא מספיק, הסיפור המרכזי בסרט הוא גרסה מצולמת למחזה, המוצגת כחלק ממחווה טלוויזיונית בשחור לבן למחזאי בדיוני. סיפור המסגרת מצרף לקלחת עוד שחקנים ודמויות, ביניהם בריאן קרנסטון כמגיש טלוויזיה, אדוארד נורטון בתור התסריטאי המדובר ואדריאן ברודי כבמאי עם תסבוכים משלו. אותה הצגה / סרט בתוך סרט מצולמת בצבע - בעיקר חום וצבעי יסוד בגווני פסטל דהויים - כשמדי פעם הסיפור נקטע כדי לתת קונטקסט לכתיבת הסיפור ולאחורי הקלעים של היצירה, בפריים מרובע בשחור לבן.
רשימת השחקנים הכמעט קומית באורכה מסתכמת בהמון הופעות אורח קטנות, כשרוב הזמן אנחנו מתמקדים באוגי, במידג' ובקשר המתהווה ביניהם ובין הילדים שלהם. למרות שנראה שאין להן הרבה במשותף, שתי הדמויות מתחברות בקלות, אולי מתוך בדידות עמוקה שהם מזהים זה בזו ולהפך ואולי בגלל הדואליות של חייהן, בין החיים הפרטיים הפגומים שלהם לקריירה המרשימה ורבת ההישגים.
בדילוג מעלילה לעלילה ובין סיפור המסגרת ועלילת המחזה, אנדרסון מרכיב מעין קולאז' מבולגן אך חינני: הוא נוגע באמנות ויצירה ככוח מניע, באבל ואובדן, בתקשורת בין אנשים ובקושי לקיים אותה, וגם, אם לא בעיקר, בחרדה וההתרגשות לקראת עתיד חדש ומוזר. אה, וזאת גם קומדיה ממש-ממש טובה. אולי הייתי צריכה להתחיל בזה - זה סרט מצחיק וכיפי שמתעסק בכל הדברים הגדולים והרציניים האלה דרך דיאלוגים מהנים, דמויות משונות, סיטואציות מטורללות לגמרי, קצת אהבת נעורים (וגם התאהבות בוגרת ועגמומית יותר), שחקנים חמודים והכל במעטפת מד"בית מטופשת בקטע טוב.
"אסטרואיד סיטי" לא מנסה להיות סרט תקופתי ריאליסטי, אלא מתחייב כבר בתחילתו לרטרו-פיוצ'ריזם - עבר "עתידני" עם המצאות מדעיות מופרכות כמו תיק מעופף, רובי לייזר ופרסומות על הירח לצד מכונות אוטומטיות שאפשר לקנות בהן כמעט הכל, מחטיפים ומשקאות עד ליחידות נדל"ן. בשלב מסוים מגיע גם טוויסט מד"בי שמערער לגמרי את הדרך שבה הדמויות תפסו את העולם והקיום, אם תרצו ספוילר חפשו אותו כבר ברשימת הקרדיטים בפתיחה.
עם הזמן המסגרת גולשת אל תוך התמונה והגבול בין הסיפורים הולך ומיטשטש, רוב הזמן בעדינות, מה שרק מעצים את החרדה והדיסאורנטצייה של הדמויות שכמו נכלאות בתוך הסיפור. דרך אסתטיקה של סרטי מד"ב ישנים ועלילה שהולכת ומתפרקת ככל שהסרט מתקדם, אנדרסון מהדהד את התחושה המרגשת והמאיימת כאחד של זמנים משתנים, שהיא רלוונטית ומלחיצה היום כפי שהייתה על הגבול של הפיפטיז והסיקסטיז. כל זה יכול להיות גם מתסכל, כי התחושה המערערת והמעורערת הזו הופכת את העלילה מסיפור סטנדרטי על גבר במשבר זהות למשהו אחר, מהודק פחות ומופשט יותר.
למרות שאפשר למצוא כאן את רוב האלמנטים והשחקנים שמזוהים עם אנדרסון, יש פה גם ניסיון של היוצר לפרוץ, אפילו מעט, את הגבולות המוכרים שסימן לעצמו. זה ניסיון חלקי שלא תמיד מצליח ולפעמים יכול להתיש, אבל יש כאן התחלה של רוח חדשה, שאפשר לקוות שתתעצם בסרטיו הבאים. העובדה שמדובר בסרט לא לגמרי חלק ומלוטש היא חלק מהכיף, ותזכורת שהיצירה של אנדרסון היא יותר מאוסף של פריימים סימטריים ובגדי וינטאג' פסטליים, מהסוג אלה שתמצאו בכל חיקוי עלוב של יצירתו תוצרת AI או טרנד בטיקטוק.