עוד לפני עלייתה לאקרנים בסוף השבוע האחרון, הקומדיה הפרועה "לא לוקחים קשה" עוררה תהודה ברשת. כרגיל בימינו, זה קרה בנסיבות נלוזות: הדיבור היה על סצינת עירום ארוכה ופרונטלית במיוחד של ג'ניפר לורנס, שמככבת בסרט. בשלב מוקדם, צילום של הסצינה בכיכובה גם דלף לרשת. ראיתי את הסרט לפני שהשמועות על אודותיו התפשטו, סליחה על משחק המילים, והיא הותירה אותי בפה פעור.
נסביר למה: בשנות השמונים, עירום בוטה היה דבר שגרתי למדי בקומדיות נעורים אמריקאיות. אך בתחילת שנות התשעים, הקולנוע ההוליוודי החל לפנות בעיקר לקהל של משפחות וילדים, מה שהפך סצינות של עירום פרונטלי לנדירות למדי בסרטים מסחריים. לכן, לא מובן מאליו לגלות בסרט בהפצה רחבה כמו "לא לוקחים קשה" סצינה שבה אחת הדמויות נשארת בלבוש חווה במשך שתי דקות - מה עוד שלא מדובר בשחקנית שולית אלא בג'ניפר לורנס בכבודה ובעצמה, אחת הכוכבות הגדולות בהוליווד. מתי ראינו מישהי בסדר הגדול שלה עושה משו כזה על המסך הגדול? אלה דברים שקורים בסדרות של HBO או בקולנוע צרפתי "איכותי", לא בתוצרים מהסוג הזה, לא בשלושים השנה האחרונות.
איך זה קרה? אולי בהשפעת המתחולל בסטרימינג, באינסטגרם ובטיק-טוק, בהן עירום הולך ונהיה נפוץ יותר ויותר, לעתים גם באצטלה של הצהרה חברתית. בהקשר זה, יש לציין כי הסצינה המדוברת מנסה לחתור תחת ייצוגים קודמים של עירום נשי בקומדיות אמריקאיות. הדמות בגילומה של לורנס יוזמת את כל מה שקורה בסרט, וגם את ההתפשטות שלה. יתרה מכך, היא אקטיבית לאורך כל הדרך. במקרים רבים קודמים, גם כשהיה עירום פרונטלי, הקהל בקולנוע פשוט הציץ בגיבורה בעודה יושבת, שוכבת או רוחצת. כאן, היא ערומה תוך כדי תנועה, ועוד איזה תנועה: סצינת העירום מתרחשת בזמן שהדמות הולכת מכות בחוף הים אחרי שיצאה מרחצה לילית בעירום, וחבורת בני נוער גנבו לה את הבגדים שהשאירה על החוף.
אלך גם לפי משנתה של נעמי מקדוגל ג'ונס, שאמרה כי כדי לזהות מבט גברי בקולנוע, יש לשאול את השאלה הבאה - האם הראש של הגיבורה מחובר לגופה? בעשרות אלפי מקרים בעבר, סצינות כאלה הציגו תקריבים של איברים מוצנעים בנפרד מראשה של האישה, מה שכמובן תרם להקטנה ולאובייקטיזציה שלה, כאילו שהשדיים והישבן הם כל מה שיש לה ובה. כאן, אנחנו כל הזמן רואים את גופה המלא של לורנס, ואם החלקים האינטימיים שלה בתמונה, רואים בה גם את ראשה של הדמות, שעם הזמן מתברר כי מסתתר בו מוח חריף ושנון. זה לא הופך את הסרט להצהרה פמיניסטית פורצת דרך, אבל אלה דברים שחשוב להתייחס אליהם.
ועכשיו, ברשותכם, נדבר על הסרט עצמו. את "לא לוקחים קשה" כתב ג'ון פיליפס יחד עם ג'ין סטופינסקי, שגם ביים. הקולנוען נולד בקייב למשפחה יהודית, היגר איתה לארצות הברית, כתב תסריטים ל"המשרד" ולסרט החביב "מורה רעה", ולפני שלוש שניים ביים את סרטו הארוך הראשון, קומדיית הנעורים המופתית "ילדים טובים".
מעבר לסצינת העירום יוצאת הדופן, "לא לוקחים קשה" מציג גם את אחד מסיפורי המסגרת המופרעים שנתקלנו בהם לאחרונה בקולנוע המסחרי. לורנס מגלמת בו אישה בתחילת שנות השלושים לחייה, שכמו רבים מבני ובנות דורה נמצאת במצוקה כלכלית. למרות הקושי הפיננסי, היא נחושה לשמור על הבית שלה מסיבות סנטימנטליות ומשפחתיות.
הישועה מגיעה כשהיא נתקלת במודעה משונה מטעמו של זוג הורים, בגילומם של לורה בננטי ומתיו ברודריק, שפעם גילם את הנער בסרטים מסוגים אלה. הם חרדים לגורלו של בנם המחונן אך המופנם, שעומד להיכנס לקולג' כשהוא בתול וביישן. הם מחפשים מישהי שתיקח אותו תחת חסותה, תבתק את בתוליו, ותשחרר אותו מהקונכיה שלו, כדי שיהיה כמו כל חבריו ויוכל להשתלב בתרבות המסיבות של הקולג'ים. היא קופצת על ההצעה.
יש כאן כמובן ביקורת על המשבר הכלכלי, שדוחף מילינאילז להסכים להצעות כאלה; על תרבות האובריזציה, שבה הכל להשכרה - כולל חיי החברה והמין שלך; וגם על תעשיית הסקס כולה. זה המקום לציין כי במקור, משתמשים במונח הרגיש והעדכני יותר "עובדת מין", אבל בעברית תרגמו זאת ל"זונה". מי תרגם את הסרט בארץ, עמיחי שיקלי?
הביקורת החברתית הזו מרתקת ואקטואלית, אבל הסרט לא מפתח אותה. תחת זאת, הוא בוחר ללכת בכיוון של הקומדיה הרומנטית - תבנית נדושה וגנרית, שלא מתאימה לסיפור המסגרת יוצא הדופן, וגם לא מוכיחה את עצמה במקרה זה.
את הנער הביישן מגלם השחקן היהודי-אמריקאי אנדרו בארת' פלדמן. כרגיל, הוליווד מלהקת דווקא יהודי לתפקיד הבתול האאוטסיידר, שגם נמוך יותר מן הבחורה הבלונדינית. גם לא תופתעו לשמוע שכנגד כל הסיכויים ולמרות פערי הגילאים, הניסיון, הגובה והאטרקטיביות ביניהם, מתפתח משהו עמוק בין שתי הדמויות, חיבה ומשיכה שמתעלה מעל האינטרסים הכלכליים.
אפילו כחסיד מושבע של קומדיות רומנטיות, שקל למכור לו אשליות, לא קניתי את הסיפור הזה. הכימיה בין פלדמן ולורנס ובין הדמויות בגילומם לא מספיק חזקה. מעבר לכך שלא כל כך נוח לראות בחורה בת 32 מסתובבת בנסיבות כאלה עם נער שעוד לא התחיל את לימודיו בקולג', גם הקשר שמתהווה ביניהם לא משכנע.
בעיה נוספת: סצינת העירום בחוף הים מגיעה כבר בשלב מוקדם של העלילה, ומתגלה כרגע השיא של הסרט. לאחר מכן, הקומדיה לא מצליחה להתרומם מחדש. "לא לוקחים קשה" מורכב מרצף ארוך של סצינות פרועות, גסות וצפויות למדי, למשל מסיבה שיוצאת משליטה, והן לא מצליחות להותיר חותם.
ובכל זאת, יש בסרט משהו. מה יש בו? קצת תעוזה, קצת ביקורתיות, ובעיקר הרבה ג'ניפר לורנס. השחקנית נמצאת על המסך כמעט בכל שנייה ושנייה, והופכת את חוויית הצפייה לסוחפת ומהנה - למרות הכל.
גם בסרט כזה, לורנס ממחישה שהיא אחת השחקניות הטובות בדורה, עם נוכחות, רגישות ועוצמה דרמטית יוצאת דופן. ההופעה שלה ממגנטת ומחשמלת להפליא. אפשר היה לומר שזו מסיבת ניצחון גדולה מבחינתה, אלא שלא ברור מלכתחילה מה בעלת מלאכה כמוה עושה בסרט כזה, ועוד גם טורחת להיות אחת המפיקות שלו.
בכל הקשור לכישרון ולאיכות, לורנס נמצאת כמה רמות מעל הקומדיה הזו, שלא היתה שווה הרבה בלעדיה. "לא לוקחים קשה" מציג לא רק את אחת מסצינות העירום החריגות של הזמן האחרון, אלא גם את אחד הפערים הכי גדולים שראינו לאחרונה בין הרמה של הכוכבת והערך של הסרט בכיכובה.