כבר יותר משלושים שנה ש-GLAAD, הארגון האמריקני נגד השמצה של הקהילה הלהטב"קית, מעניק פרסים לסדרות, סרטים וספרים שנותנים ייצוג חיובי של הקהילה בתרבות הפופולרית. היום זה אולי נראה מובן מאליו, אבל כשהארגון הוקם בשנת 1985, רוב ההתייחסות לקהילה בתקשורת הייתה סביב סיקור מגיפת האיידס, מה שגרם לאנשים שמאחורי הארגון לפעול לכך שלצד הסיקור השלילי יופיעו גם ייצוגים חיוביים. במהלך השנים נתנו בארגון פרסים - שמחולקים לפי קטגוריות בדומה לטקס פרסי האמי - לכמה מהסדרות הכי משמעותיות של העשורים האחרונים, ביניהן: "דוסון קריק", "וויל וגרייס", "עמוק באדמה", "החיים עצמם" ועוד. הגוף שואף לכבד לאו דווקא את היצירות האיכותיות ביותר, אלא את אלה שתואמות את ערכיו - אפילו שלא פעם זה בעצם הולך ביחד.
כבר עכשיו ברור ש"גלאם" (Glamorous) הדרמה הקומית החדשה של נטפליקס שיצר ג'ורדון נרדינו (מכותבי "עקרות בית נואשות") תהיה בוודאי אחת המועמדות הבולטות בטקס הפרסים הבא של GLAAD. עוד לפני שתגיעו לאמצע הפרק הראשון שלה, תכירו לפחות חמש דמויות שנמצאות בגוונים שונים של הקשת הלהטב"קית. זוכרים את הימים שבהם "וויל וגרייס" הציגה לנו גם גיי 'גברי' וגם גיי 'נשי' ונחשבה לסופר מתקדמת? ב"גלאם" יש גיבור א-בינארי, גייז "גבריים" ו"נשיים", לסביות, ביסקסואלים ועוד - כאן יש מקום לכולם ולכולן. הבעיה היחידה היא שמעבר לרצון המבורך לגרום לכולם ולכולן להרגיש מיוצגים, מישהו שכח לכתוב סדרה עם עלילה סוחפת ודמויות שיש להן משהו מעניין לומר מעבר לייצוג החשוב שהן מספקות.
במרכזה של "גלאם" נמצא מרקו (היוטיובר מיס בני), צעיר קוויר וא-בינארי, שעובד בדוכן איפור בקניון ובמקביל מחלק טיפים לאיפור והעצמה אישית ברשתות החברתיות. חייו משתנים כאשר אל הדוכן מגיעה מדולין אדיסון (קים קטרל, סמנתה ג'ונס מ"סקס והעיר הגדולה"), הבעלים של מותג איפור גדול ודוגמנית-על לשעבר, שמנסה לגלות מה באמת מעניין את הדור הצעיר. כמו שקורה ביצירות רבות בז'אנר - וממש לא טיפ לאיך להתנהל באמת במקום העבודה - מרקו אומר למדולין את מה שהוא באמת חושב על המוצרים שלה ובעיקר למה הם כבר לא פופולריים כמו שהיו. בתגובה מרקו זוכה מיד להצעת עבודה כעוזר השני של מדולין (כי איזו דיווה מסתפקת רק בעוזר אחד). מכאן ולאורך עשרת פרקי הסדרה, מרקו יעבור טקס חניכה ארוך וצפוי במשרדי חברת האיפור שנמצאת על סף רכישה על ידי תאגיד גדול יותר. אם זה מזכיר לכם את "השטן לובשת פראדה"ֿ, "בטי המכוערת", "אמילי בפריז" ועוד סדרות וסרטים רבים על מאחורי הקלעים של תעשיית הזוהר - אתם ממש לא טועים. למרות שהדמויות של "גלאם" מעודדות אינדיבידואליות וזורקות לחלל האוויר תובנות על קבלה ואהבה עצמית לדור ה-Z, הסדרה עצמה סובלת מחוסר מקוריות קיצוני ומרגישה כמו גרסה פחות מוצלחת של כל היצירות שכבר ציינו.
אז המתמחה אמור ללמוד ולהתחשל מהסביבה התחרותית בה הוא נמצא, אבל כצפוי זה דווקא עולם האיפור שילמד ממרקו דבר או שניים בזכות ההסתכלות ה"רעננה" שהוא מביא איתו. כמו שאיכשהו תמיד קורה בסדרות מסוג זה, למרות שתפקידו של מרקו במשרד הוא שולי וכולל בעיקר את עולמות הקפה (שיהיה בזמן הנכון, מהמקום הנכון ובטמפרטורה הנכונה), הוא ימצא את עצמו בצומת הדרכים של ההחלטות הכי חשובות לעתיד החברה. את מרקו מלווה העוזרת הראשונה של מדולין ונישה (ג'ייד פייטון) שאחרי שלוש שנים הייתה מאוד שמחה לקבל קידום אבל חוששת שמרקו הגיע כדי להחליף אותה. חוץ ממנה יש כאן גם את מנהל מחלקת המכירות של החברה ובנה של מדולין - צ'אד (זאיין פיליפס), גוש שרירים שמכור לחדר כושר וכמובן גיי בעצמו (אבל "לא כזה גיי"', כפי שהוא מציין בעודו מביט בגועל בנעלי העקב של מרקו) שרואה באג'נדה של העוזר החדש איום על מעמדו ולכן מנסה להביא לכך שיפוטר, וגם את צמד המעצבים של צוות המוצר (לסבית והומו - אלא מה) שאחד מהם מתאהב במרקו מיד. אה, כן, למרקו יש גם מושא אהבה - איש פיננסים בשם פארקר (גרהם פארקהרסט) שמתאמן באותו הבניין בו החברה ממוקמת ומעוניין בקשר - רק מעדיף שלא יראו אותם יחד. אף אחת ממערכות היחסים כאן לא מבשילה לכדי משהו עם מספיק בשר כדי לגרום לכם לזכור אותה.
כאמור, השיח של "גלאם" פרוגרסיבי ומלא במודעות פוליטית וחברתית. מרקו, למשל, מגיע מבית לטיני ובן לאם יחידנית שהיא גם אשת קריירה כך שאפשר להוסיף גם את זה לכל פוליטיקת הזהויות שמתרחשת כאן. אבל מעבר לזה, כל הדמויות בסדרה בסך הכל נחמדות מאוד אחת לשניה, גם היריבויות לא מגיעות אף פעם לנקודת קיצון ולכולם יש מצפן מוסרי חזק. אם מנקים ממנה את כל הייצוגים, מתברר ש"גלאם" היא סדרה שמרנית למדי והשאלה האם חברת האיפור של מדולין תצליח להמציא את עצמה מחדש או לא, פשוט לא מעניינת. מה שמשאיר אותנו עם תהייה אחת בלבד - האם לפחות קים קטרל מצליחה לעשות כאן קאמבק ולייצר עוד דמות אייקונית כמו סמנתה? התשובה הקצרה היא - לא. התשובה הקצת יותר ארוכה היא - ממש לא.
בעוד סמנתה ג'ונס מ"סקס והעיר" הייתה כולה אישיות גדולה מהחיים, הומור והמון ליבידו, מדולין היא הדיווה הכי פרווה שראיתם. היא לא רק הסטרייטית הכמעט יחידה כאן, היא גם חסרת כל ייחוד, ניצוץ או כריזמה. אם אתם מדמיינים את מריל סטריפ צועדת למשרד כשהיא מורמת מעם, לא זוכרת את השמות של העוזרות שלה ומלאה בגישת "אני דיווה מהגיהנום ואל תתקרבו אליי", אתם לא יכולים להיות רחוקים יתר. מדולין אדיסון (אפילו השם מרגיש כמו משהו שנכתב על ידי צ'ט GPT) היא אישה כבויה שלא מצליחה להותיר חותם גם בעולם שבתוך הסדרה וגם בזה שמחוצה לה. גם אם היא תהפוך ללהיט - וכרגע זה ממש לא נראה כך - "גלאם" היא לא מה שיגרום לכם לזהות את קטרל עם דמות שהיא לא סמנתה, אולי רק להתגעגע אליה יותר.
הבחירה של נטפליקס להתחיל לשדר את הסדרה באותו היום בו שודר הפרק הראשון בעונתה השנייה של "פשוט ככה" (בה קטרל תופיע בתפקיד אורח קטן בהמשך), הייתה מהלך יחסי ציבור חכם שהשתמש בריב המתוקשר בין קטרל ושרה ג'סיקה פארקר כדי לייצר קצת באזז סביב הסדרה החדשה. אבל האמת היא שזה לא מספיק, כי גם אם יותר אנשים שמעו על "גלאם" בזכות המהלך, מי שיצפו בה יתקשו מאוד לשמור על עניין. זה אירוני במיוחד כאשר מדובר בסדרה שהגיבור שלה חי ברשתות החברתיות ומבין דבר או שניים בתחרות שהן נותנות לטלוויזיה. למה שהצופים יבחרו בסדרה עם פרקים בני 45 דקות שנמתחים כמו מסטיק כשהם יכולים להיכנס לטיקטוק?