כל הכבוד: כך הפך "קזבלן" למחזמר הישראלי האולטימטיבי

"קזבלן" הוא לא רק סרט. אולי מנחם גולן התכוון פשוט להושיב את הצופים מול שעתיים של סרט בורקס מוזיקלי ועליז, אבל יצא לו נכס צאן ברזל. כשצופים בו עכשיו, לכבוד חגיגות היובל שלו, ממש אין סיבה לשפוט אותו במונחים של טוב ורע: ברור שהוא התיישן, ברור שלרגעים הוא קרינג'י, ברור שהדיאלוגים דביליים והפוליטיקה בסיסית. אבל איזה כיף להתמסר למה שהוא באמת, במלוא סבנטיזיותו: חגיגת קאמפ צבעונית, אייקונית ומטריפה. אבל מה הופך אותו לכזה?

אין "קזבלן" בלי אחד הכוכבים הגדולים בתולדות מדינת ישראל (אולי הגדול מכולם): יהורם פאקינג גאון. טופול הוא סלאח שבתי, פולי הוא סרג'יו קונסטנצה, נלי תגר לעד תצמיד לרקתה אקדח סיכות שלישותי, ויהורם גאון תמיד יהיה הפרחח שמרקד ברחובות יפו ודורש כבוד. והכבוד הזה מגיע לו: גאון הפך את יוסף "קזה" סימנטוב לגיבור השכונות האולטימטיבי, רובין הוד אנטי-ממסדי שהממסד אימץ בחום ובאהבה. לא הייתה סיבה שלא יאמץ; הקזבלן לא אלים באמת, הוא סקסי כמו שרק יהורם של 73' היה, הוא מעורר אמפתיה בגעגועיו למולדת ומעורר יראה כשהוא נזכר בשדות הקרב בהם נלחם כגיבור.

במהלך הסרט הקזבלן ננזף: "לך לפנתרים שלך!". אבל בינו ובין הפנתרים השחורים שקמו שנה וחצי לפני כן אין דבר וחצי דבר: הקזבלן לא באמת רוצה לבעוט במערכת, הוא רוצה להיות חלק ממנה. הוא הרי נחמד מאוד. והדרך החכמה ביותר לגרום למערכת לחבב אותך היא באמצעות גאון: באותן שנים הזמר-שחקן-מתמודד-לנשיאות לא היה סלב, אלא 75% אלוהים. אלה היו השנים האחרונות של שלטון מפא"י, ואם מישהו היה יכול להפוך פרחח יליד קזבלנקה לגיבור לאומי זהו האיש שנכנס לנעליו של יוני נתניהו שלוש שנים לאחר מכן. ראוי שנרים גבה למראה הדרך בה "קזבלן" מלבין את הסוגיות הבוערות שעולות ממנו, ומוטב שנזכור איך גאון עצמו תמיד יישר קו עם הממסד באשר הוא ממסד, אותו ממסד שיוסף סימנטוב כל כך כעס עליו. אבל אסור לקחת קמצוץ של קרדיט מהופעתו, הופעה שברגעיה החזקים ביותר מתנכה ממנה הצ'ארם, החן וההוליוודיות לטובת כאב מדמם מצד מי שמרגיש שהמדינה שעבורה נלחם זנחה אותו.

לא כל דבר בסרט מזדקן היטב, אבל לא משנה מה תגידו, שיריו של "קזבלן" לא יתיישנו לעולם: הם פשוט עד כדי כך טובים. כבר השתפכנו מספיק על גאון, ולכן אין סיבה להתפייט עוד על כמה ש"כל הכבוד", "יש מקום" ו"רוזה" הם משיריו הגדולים ביותר. מאידך, זה המקום לדבר על השירים שלא תפסו את המקום הזה. למשל, "יפו": השיר מבוצע על ידי עליזה עזיקרי, שמגיחה לסצנה אחת בתפקיד שרלוטה זמרת המועדונים, וההצגה כולה שלה. הנאמבר הזה נראה כמו פלגיאט יפהפה מ"קברט" שיצא שנה קודם - וכלייזה מינלי מקומית, עזיקרי נוטפת גלאם אסלי מטמטם. היא חוזרת כמה דקות מאוחר יותר לבית האחרון של "רוזה", וגם שם היא גונבת את ההצגה מתחת לאף של גאון.

אבל לא רבים זוכרים שיר אחד שעצם קיומו בסרט מאוד מפתיע: שירה של רחל, אהובת הקזבלן. אפרת לביא, המגלמת אותה, לא שרה ולא עושה עם השפתיים, אבל כמו שקורה אחת ל-20 דקות בסרט הזה, הוא נשמע ברקע כשהדמות הולכת מהורהרת ברחוב. הסולו "אני כל כך פוחדת" בוצע על ידי לא אחרת מחוה אלברשטיין, ויש משהו די משעשע בעובדה שבסרט שכולו גאון, סמל ישראלי אחר מגיע כדי למכור את הסחורה שלו. השיר הזה הוא 100% אלברשטיין, כולל השם החרדתי וההגשה המרירה-מתוקה.

בנוסף אליו, ראוי להזכיר גם את "דמוקרטיה" ו"מה קרה" שגולן ביים משל היו מבצע צבאי מורכב. "קזבלן" הוא המחזמר הישראלי האולטימטיבי, וגולן בבירור ניגש אליו במטרה לחקות את מחזות הזמר הגדולים של הוליווד משנות ה-60: "גבירתי הנאווה" פוגש את "סיפור הפרברים" ביפו.

"קזבלן" אינו הסרט היפואי הראשון: לפניו עוד יצאו "אלדורדו" של גולן ו"השוטר אזולאי" (הקזבלן כנראה היה צריך לחכות שהשוטר יזדכה על הסמטאות שהיו כולן שלו, ורק אז לקחת עליהן בעלות). אבל הוא כנראה הסרט היפואי המפואר מכולם: הצלם דוד גורפינקל התייחס ליפו כאל סט הוליוודי רחב יריעה, וצילם אותה בהוד ובהדר צבעוניים ומנקרי עיניים. "קזבלן" היה הסרט הישראלי היקר ביותר שנעשה עד אז, והכסף ניכר על המסך בכל פריים. אבל ביפו של "קזבלן" חסר דבר אחד: ערבים. זהו מעשה בשכונה יהודית ביפו שתושביה מנסים לגשר על השסע בעם בשעה שהם מנסים להציל את בתיהם מהריסה מטעם העירייה, אבל שכניהם הערבים לא מתקרבים בכלל לפריים.

כלומר, לא במובן הישיר של המילה. יפו של "קזבלן" כשרה למהדרין, אבל מה לעשות: מנחם גולן היה צריך ניצבים. כמה שנים לפני מותו הוא סיפר ל"הארץ": "שלחתי את עוזרי הבמאי עם כסף ושתי משאיות, ואמרתי להם: 'לכו תמלאו אותן באנשים ותביאו אותם לפה'. הם חזרו עם 200 סטטיסטים ערבים, וכך צילמנו את הסצינה: הסטטיסטים האלה הם שבסופו של דבר שרו את 'כולנו יהודים'". כלומר: אין ערבים ביפו של "קזבלן", אבל כשהם כבר שם, הם אלה ששרים "כולנו יהודים/וכל כך נחמדים/יהודים במאה אחוז/גם השוורצע, וגם הווזווז".

"קזבלן" הוא סרט בורקס שהולך היישר לתוך כל המוסכמות של הז'אנר: שכונה מתפרקת שמהווה קיבוץ גלויות של יהודים לבביים מכל קצוות תבל; עבריין מזרחי שמתאהב באשכנזייה מבית טוב; הוריה מעקמים מולו את האף; הוא מתקשה לאכול גפילטע פיש. זה עבד ב"צ'רלי וחצי" שנה לאחר מכן, זה עבד ב"סלאח שבתי" עשור לפני כן, וזה עובד כמו קסם ב"קזבלן", סרט שמנסה להגדיר ולפתור את בעיית ישראל הראשונה והשנייה בשעתיים.

"קזבלן" מציע שני פתרונות לשסע העדתי. הראשונה היא בסיכון חייך בשירות למען המדינה: הקזבלן הוא צל"שניק מכובד שגאה בעובדה שנשלח ראשון לקרב. המערכת אולי לעד תתייחס אליו כאל פרח שכונות, אבל אף אחד לא ייקח ממנו את העובדה שהוא גיבור מלחמה. איזו מלחמה? כשנכתב המחזה המקורי, זו הייתה מלחמת העצמאות; כשיצא הסרט, המלחמות הטריות יותר היו ששת הימים וההתשה. חודשים ספורים אחרי שיצא הסרט, קזבלן כנראה נקרא למילואים במלחמת יום כיפור. אולי גם אז שלחו אותו לקרב בקריאת "אתה ראשון יא קזה".

הפתרון השני שהסרט מציע הוא כור ההיתוך: התערבבות מוחלטת. המספר שלנו, מושיקו (בגילומו של אריה אליאס הענק), מתגאה בבתו סרינה ש"תפסה לה בחור אשכנזי" ובנכד שנולד לו: "קצת מזה וקצת מזה. שיערות שחורות כמו הלילה, עיניים כחולות כמו הים". ואמנם אהבה זה רעיון מצוין, אבל 50 שנים לאחר מכן מובן מאליו שיש עוד קשיים בדרך. יש משהו מרשים ביצירת פופ שמתעקשת לדבר על הנושאים הנפיצים ביותר, אבל "קזבלן" הציע פלסטר לפצע עמוק מדי. הסרט גרם לצופיו לחשוב שהאהבה תנצח גם את השסע הכואב ביותר בחברה הישראלית, וזה עבד לו. חבל שזה לא עבד לנו.

חשוב לעסוק בקונפליקטים נפיצים, עדיף לעשות את זה בעיר פוטוגנית כמו יפו, כדאי שזה יהיה בליווי מוזיקה טובה ואם כבר מוזיקה טובה, שיבצע אותה מישהו כמו יהורם גאון. אבל כל אלה לא יעזרו בלי יד מכוונת של איש שיודע מה הוא עושה. גולן לא היה במאי טוב במיוחד, אבל הוא היה קולנוען ענק: האיש הזה ידע איך עושים סרטים, ואיך להפוך אותם ללהיטי ענק. למעשה, מתוך עשרת הסרטים הישראלים הנצפים ביותר בתולדות המדינה, גולן ביים או הפיק חמישה.

גולן היה עם הקולנוע הישראלי במיטבו ובמירעו. בימי הערוץ היחיד והלהקות הצבאיות, גולן הרים תעשייה שלמה על הרגליים ויצר להיטים שייצבו את עמוד השדרה הקולנועי של ישראל הצעירה. כמו ש"קזבלנקה" ההוליוודי נשאר עם האמריקנים עד היום, "קזבלן" הישראלי נשאר איתנו, ולראייה ההפקה הבימתית שרצה בהצלחה ב"הבימה" בימים אלה ממש, כולל גיחה יפהפייה של עופר חיון בתפקיד הראשי לטקס הדלקת המשואות.

צריך אומץ, שכל והבנה ישירה של צרכי הקהל כדי להביא לעולם להיט כזה, וזה הכול גולן: איש שידע שאיכות זה טוב ויפה, אבל בסופו של דבר לאולם נכנסים אנשים שרוצים בידור שרלוונטי עבורם. הקולנוע המקומי לא ידע עוד הרבה אנשים שידעו איך לרתום סטארים לצד נושאים בוערים, שירים מפוארים ולוקיישנים יפהפיים. מי ייתן שנכיר עוד כאלה.