לא רק סיגרים ושמפניות: ניסינו לפצח את חידת ארנון מילצ'ן דרך 5 מסרטיו

ארנון מילצ'ן הוא אחד האנשים הכי חשובים של השעה, ובצדק. על פי עדותו יישק דבר. עם כל הכבוד לחברו היקר, אחד בנימין נתניהו, ראוי לדבר גם על מילצ'ן עצמו, יהודי יקר שהתקשורת הישראלית קצת שכחה מהו העיסוק הכיפי ביותר שלו: הוליווד. מילצ'ן אינו רק ספק הסיגרים המצטיין של ציר בלפור-קיסריה, הוא גם מפיק שאחראי לכמה מהסרטים האמריקאיים הטובים ביותר אי פעם, ולקלאסיקה ישראלית אחת.

לכן החלטנו לנסות להבין מי האיש: לא דרך שמפניות וסיגרים, אלא דרך סרטיו. זהו ארנון מילצ'ן בחמישה סרטים - לא בהכרח הטובים ביותר שהפיק (אחרת היינו צריכים לכלול גם את "היו זמנים באמריקה" ואת "היט"), אבל המהותיים ביותר בניסיון לפצח אותו. מה הופך את מילצ'ן לדמות מפתח בישראל ובהוליווד, ומה יש לו להציע לבמאי הרעב, מעבר לחשבון בנק מפואר? הלוואי שהתשובה תתחבא באחד הסרטים האלו. גם אם היא לא שם, זאת עדיין הזדמנות פז להיזכר בהם, ולדעת שבלי איש אחד מרחובות לא היינו מקבלים אותם.

ב-1978 אבי נשר היה קולנוען מתחיל, ומילצ'ן היה מיליונר מתחיל. נשר היה אחרי ההצלחה של "הלהקה", מילצ'ן בדיוק היה בעיצומה של ג'סטה מפוארת למוסד וחי בין עסקת ענק אחת לשנייה. בשיחה עם וואלה! תרבות מספר נשר שמילצ'ן התקשר אליו בעקבות הצלחת "הלהקה" ושאל: "מה לא היה לך ב'הלהקה' ותרצה שאשיג לך לכבוד הסרט הבא?". התוצאה: "דיזנגוף 99", סרט ישראלי על צעירים תל אביביים שחולמים על קולנוע ומקיימים יחסי מין בשלשות (למגינת לבה של משפחת עטרי). השאר הוא היסטוריה.

"בפרימיירה בקולנוע אסתר הוא ניגש אלי, חיבק אותי וצחק", נזכר נשר. "שאלתי אותו למה הוא צוחק, וארנון אמר לי שיספר לי יום אחד. אחרי עשרים שנה, הוא סיפר לי שהמפיק בפועל של 'דיזנגוף 99' הראה את התסריט לשני קוראים שהציעו לגנוז אותו. מילצ'ן התעלם מהם לחלוטין, ואפילו לא סיפר לי על כך". נשר מתאר את מילצ'ן כמפיק שכל מטרתו היא לסייע לבמאי להוציא לפועל את יצירתו על הצד הטוב ביותר, אספן אמנות ושוחר קולנוע אמיתי, ונזכר על הדרך בהופעת האורח שלו ב"היו זמנים באמריקה", גם אותו הפיק. "ארנון מופיע בסרט הזה בתפקיד הנהג של רוברט דה-נירו, שפותח לו את הדלת. זאת מטאפורה מבריקה בעיני: הוא אולי איש עסקים נהדר, אבל כמפיק הוא פשוט זה שפותח לך את הדלת".

בשנים שעברו מאז "דיזנגוף 99" מילצ'ן עשה לעצמו שם כאיש עסקים - וגם כסוחר נשק שמדי פעם מפרגן למוסד באיזו קטנה. והוא אמנם עבד עם במאי ענק (ביניהם מרטין סקורסזה, רידלי סקוט וסרג'יו ליאונה), אבל לעיתים נדירות הפיק בלוקבאסטרים אמיתיים. ואז הגיעה האישה היפה: בדרכו של מילצ'ן נקרה תסריט בשם "3,000 דולר" על רומן בין זונת רחוב לאיש העסקים הנאה ששוכר את שירותיה לסוף שבוע. מילצ'ן התעקש לקנות את התסריט בפחות מ-3,000 דולר, פשוט בשביל הצחוקים, וגם ביקש לשנות את הסוף למשהו אופטימי יותר. כשהגיע שלב הליהוק, מילצ'ן היה זה שחתר להביא את השחקנית הצעירה ההיא, ג'וליה רוברטס, אותה ראה קודם לכן בסרט "מיסטיק פיצה". עמיתיו טענו שרוברטס לא מסוגלת לגלם את התפקיד, ומילצ'ן התגאה לימים בתשובה שנתן להם: "כל אישה יכולה לגלם זונה". יש לקוות שהבין עם הזמן שלא מדברים ככה יותר.

השם שונה ל"אישה יפה" בעצתו של ראש ממשלה לעתיד איתו היה מסוחבק, אהוד אולמרט, שהציע לקרוא כך לסרט על שם השיר שמופיע בסצנת המייקאובר האגדית. והשאר הוא היסטוריה: ג'וליה רוברטס הייתה לכוכבת-על, הסרט הכניס מאות מיליוני דולרים ונחשב לאחת הקומדיות הרומנטיות הגדולות אי פעם. כמו מילצ'ן, גם "אישה יפה" מסוקר ונראה אחרת עם השנים: שובר הקופות ההוא נתפס כעת כסרט בעייתי שהופך סיפור אהבה בין זונה ללקוח לסרט דיסני. מילצ'ן הפך ממפיק על עם ניחוח של איש ביון לחברו הטוב-מדי של ראש ממשלה שנוי במחלוקת. נדמה שאת שניהם מומלץ לבחון במבט ביקורתי מעודכן. מצד שני, אם נתעלם מהחן שלהם - גם של המפיק, גם של הסרט - ובכן, זאת תהיה ביג מיסטייק.

האיש שהביא לנו את אחד הסרטים הכי מגניבים בתולדות הקולנוע הוא גם חברם היקר של כמה וכמה ראשי ממשלה ישראלים. סרט הגברים-הולכים-מכות האולטימטיבי היה השקעה מסוכנת עבור מילצ'ן, שדרש בשלב מסוים לקצץ את התקציב בחמישה מיליון דולרים; כשהבמאי דיוויד פינצ'ר סירב, מילצ'ן איים לסגור את הברז לחלוטין. בניסיון לפייס אותו, נשלחו למילצ'ן חומרי גלם חדשים מהסרט מדי יום. אחרי שלושה שבועות, הוא נרגע.

הקרנות המבחן היו קטסטרופליות והסרט נכשל כשעלה לאקרנים, אבל הצפייה הביתית הצילה את הסרט, שבמהירות נחשב לקלאסיקה מודרנית. ומילצ'ן? חבר יקר של כל המעורבים בדבר: בראד פיט לן אצלו כשג'ניפר אניסטון סילקה אותו מהבית, והוא הפיק לדיוויד פינצ'ר את הסרט "נעלמת" 15 שנים לאחר מכן. ומה הקשר בין מילצ'ן, הפטריוט הקפיטליסט, ל"מועדון קרב", הסרט שקורא לנו להתנער מכל סממן של זהות, מדינה ורכוש? התשובה נמצאת בשוט הסיום של הסרט: האיש שעזר לנו להגיע לגרעין (לכאורה, כמובן) הוא גם זה שעזר להרים סרט שנחתם באותות, במופתים ובהבהובי דינמיט. יש שיגידו שזה לא באמת צירוף מקרים.

"12 שנים של עבדות" הוא סיפורו של סולומון נורת'אפ, גבר שחור שנחטף ונמכר לעבדות ממנה ברח כעבור 12 שנה. זה היה הסיכוי הראשון של מילצ'ן לזכייה באוסקר מאז "סודות אל איי" ב-1997: בשנים שעברו מאז הסרט ההוא, רוב סרטיו היו נישתיים או אפלים מדי בשביל האקדמיה לקולנוע. אבל ל"12 שנים של עבדות" היה הכל: אנסמבל שחקנים יוקרתי, תסריט מבריק, במאי מבטיח ונושא חשוב. מצביעי האוסקרים מתים על סרטים שגורמים להם להרגיש פחות גזענים ממה שהם.

אבל "12 שנים של עבדות" אינו רק סאגת אנטי-גזענות קודרת, אלא הישג קולנועי ענק, מהסוג שראוי לכל פרס ושבח שקיבל (ביניהם האוסקר לסרט, התסריט ושחקנית המשנה הטובים ביותר). ושמו של מילצ'ן אמנם לא נכנס לרשימת המפיקים שזכו בזכותו באוסקר, אבל יכול להיות שהוא חיפש ב"12 שנים של עבדות" משהו חזק יותר מהפרס ההוא: יתכן שחיפש מחילה.

מילצ'ן היה דמות מפתח במסעה של ישראל לגרעין (על פי פרסומים זרים, כמובן). בעלת הברית המקוללת שלנו בדרך הייתה במקרה דרום אפריקה - שבאותן שנים הגיעה לשיאים חדשים של אכזריות במשטר האפרטהייד הגזעני שלה. דרום אפריקה סיפקה לישראל אורניום, וישראל (בעזרת מילצ'ן) סייעה לדרום אפריקה במאבקה התדמיתי של העולם, דרך מודעות ענק בעיתונים ברחבי העולם וסרטי תעודה שמציגים את המדינה כמקום בו שחורים ולבנים יכולים לצהול ביחד. עשרות שנים לאחר מכן, מילצ'ן הפיק סרט על עבד שחור שבורח אל החופש; והסרט הזה היה לאחת מהצלחותיו הביקורתיות הגדולות אי פעם.

ב-2016 שני סרטים שעברו תחת ידיו של מילצ'ן היו מועמדים לאוסקר: "מכונת הכסף" ו"האיש שנולד מחדש". האחרון היה סרט אקשן אינטנסיבי ומדמם שהתחפש לסרט אמנותי על יחסי האדם והטבע. הסרט, בהשראת סיפור אמיתי, תיאר את מסע ההישרדות והנקמה של יו גלאס, שננטש בטבע על ידי צוות סוחרי הפרוות שלו בעקבות סכסוך אלים עם דובה. מהרגע הראשון, כולם ידעו שזה הולך להיות הסרט שיביא לליאונרדו דיקפריו את האוסקר עליו חלם במשך קריירה בת שלושה עשורים - אבל באיזה מחיר?

צילומי הסרט תוארו כסיוט לוגיסטי: הסרט התרחש בפרא הקפוא, אבל במהלך הפוגה בצילומים, האתרים בהם הסרט צולם נמסו לגמרי. ובתוך כל זה הבמאי אלחנדרו גונזלס איניאריטו התעקש לצלם את הסרט כולו בתאורה טבעית, ודיקפריו נשבע שמצא את עצמו ישן בגוויה של חיה במהלך הצילומים. האם זה השתלם? כן: הביקורות היו חיוביות, הסרט הכניס מעל חצי מיליארד דולר, וגרף פרסים מכל כיוון. אחד מהם היה גלובוס הזהב לבמאי הטוב ביותר, וכשזכה, אמר איניאריטו: "תודה לארנון מילצ'ן, הגיבור של הסרט, שבאומץ לא הניד עפעף כשנאלצנו לקבל החלטות קשות" - ובכך התייחס, כנראה, לעובדה שתקציב הסרט תפח בעשרות מיליונים במהלך הצילומים. איניאריטו לא שכח להודות לגיבור שלו גם כשזכה באוסקר (בשנה השנייה ברציפות; שנה לפני כן זכה על "בירדמן", גם אותו הפיק מילצ'ן).

פחות מ-40 שנה מפרידות בין בכורת "דיזנגוף 99" לערב האוסקר שממנו "האיש שנולד מחדש" יצא מנצח (מילצ'ן דווקא הפסיד את הפרס; את הדמעות הוא בוודאי מחה בשטרות של 100), ובכל זאת, במאי ענק עדיין זוכרים את מילצ'ן באותה הצורה: האיש שבזכותו חלומותיהם התגשמו. "אני לא חושב שהוא בא לקולנוע עם שיקולים פיננסיים", אמר נשר. מבחינתו, הוא זה שפותח לבמאי את הדלת - ובשנים שעברו מאז שפתח את הדלת לנשר, הוא פתח אותה גם לעוד רבים אחרים. "אני מאוד מקווה שלא יזכרו לו רק את השמפניות הוורודות".