ג'ימבו ג'יי (עומר הברון) הוא שם שהיום מוכר כמעט לכל מי שמקשיב למוזיקה ישראלית, אחרי להיטים שכבשו את צמרות המצעדים והופעות בכל במה נחשבת. אבל זה לא קרה בן לילה. הפריצה שלו החלה להירקם בהצגת פרינג' מוזיקלית מפתיעה ומקורית בשם "העיר הזאת", שבה כיכב יחד עם חבריו מימי התיכון, עמית אולמן (המוכר גם כפדרו גראס) ועומר מור (היודע כאיציק פצצתי). אופרת הראפ הבלשית שיצר אולמן, שעלילתה היא מחווה לפילם נואר, מגוללת חקירת רצח וקנוניות פליליות נוספות, שאחריהן מנסים להתחקות הבלש הפיוטי ג'ו (אולמן) ועוזרו ג'ק, קול ההיגיון (ג'ימבו ג'יי). היא חרכה את הבמות והפכה למופע קאלט שרץ כעשור בכל הארץ וצבר אינספור מעריצים.
עכשיו, בערך 15 שנה אחרי שהרעיון מאחוריה נולד, רושמת ההפקה הזאת את נקודת השיא שלה: סרט קולנוע עצמאי שעולה השבוע למסכים, ומככבים בו לצד השלושה גם מוריה אקונס, אלון נוימן ועידן אלתרמן, ושורה של ראפרים מוכרים בתפקידי אורח, ביניהם רביד פלוטניק, טונה, אקו וסימה נון. למעשה, זה סיפור מופלא על חזון מקורי וכישרון של אמנים עקשניים, שאחרי דרך ארוכה זוכה להכרה והצלחה.
"קודם כל זה פרויקט שיזם עמית אולמן בתחילת שנות העשרים שלנו. הוא הביא את הסצינה הראשונה של מה שהוא היום 'העיר הזאת', כשאנחנו היינו להקה [N.O.D, שנקראה בהמשך "המופע של ויקטור ג'קסון", נ.י ונ.מ]", מספר ג'ימבו ג'יי ל"ועדת תרבות", הפודקאסט המצולם של וואלה! תרבות, שכאן נביא את עיקריו. "מבחינתי הדבר הזה התחיל בתור שלושה חברים עושים מוזיקה ועושים היפ הופ בישראל של תחילת שנות האלפיים, ואולמן בעצם היה לו הוויז'ן הזה לקחת את התיאטרון שהוא למד, ואת הראפ שהוא אוהב, ולחבר ביניהם ולספר סיפור בראפ. הסצנה הזאת שהוא הביא - אני זוכר אותנו עומדים מחוץ לאיזה בפאב ברחובות והוא מקריא את דמות הבלש ואת הדמות של הנערה במצוקה".
צפו למעלה בריאיון עם ג'ימבו או האזינו לו כאן בהמשך
וכאן תוכלו להאזין לשיחה בספוטיפיי
האזינו כאן לשיחה עם ג'ימבו ג'יי
"בעצם זה משהו שקיים כבר בראפ. ראפרים הם סוג של שחקנים, סוג של מספרי סיפורים. כשהוא השמיע לי את זה ואמר בוא נהפוך את זה להצגה שלמה, אז החזון הזה - יש בו משהו נורא מתאים לז'אנר. אולמן צירף אותי ואת פצצתי לכתוב איתו, ואיציק פצצתי הפיק מוזיקלית ותיאטרון האינקובטור שאז היה בתחילת דרכו בירושלים לקח את הפרויקט הזה תחת חסותו, וגם אריק עשת שהיום הוא גם אחד המפיקים של הסרט. היום ראפ זה שוב מגניב, אבל בשנים ההן הראפ היה באנדרגראונד. כל האנשים שהיום הם הכי מצליחים - אז הופענו כולנו מול 200 איש גג בערב להקות. ההצגה רצה עשור. היא הפכה אותי מאדם שעובד בעבודה משרדית לפתאום שחקן בתיאטרון, שמתפרנס מזה, התחביב שלי הפך למקצוע שלי. החלטתי שאני רוצה להיות מוזיקאי גם. אבל כל הדבר הזה היה מבחינתי פרויקט שחבר שלי מהתיכון אומר כזה: אני רוצה להיות שחקן ואני רוצה לעשות הצגה בראפ, אתה רוצה גם? ואני אומר: טוב. אחלה, מגניב, איזה כיף".
אופרת ראפ נשמע עדיין כמו רעיון יוצא דופן גם בעולם שאחרי הסנסציה של המחזמר "המילטון", אלא ש"העיר הזאת" עלתה על הבמות כמה שנים טובות לפני ששר האוצר האמריקני הראשון התחיל לזמר בברודוויי. ובכל זאת, בעיניי הראפר, זה בעצם המשך טבעי של מסורות בימתיות קיימות. "באמת קודם כל הצורה של לספר סיפור על במה כלהקה - יש אותה אצל כוורת ואצל הרבה דברים בישראל. ואולמן, בתור אדם שלמד שייקספיר, יש לו תובנה שכבר אצל שייקספיר הכל שקול והוא סופר הברות, והשירה שלו היא בעצם סוג של ראפ. אולמן בא מהמקום הזה, מעבר להשפעות של היפ הופ פשוט. גם בגלל שבז'אנר הזה יש כל כך הרבה מילים אז אתה חייב להגיד הרבה דברים. יותר מאשר ברוק, יש יותר מלל, הסיפור הרבה פעמים יותר ארוך עם דמויות וכאלה, אבל אני חושב שבזה טמונה ההמצאה של עמית - להפוך את זה לדבר כזה", הוא אומר.
וזה עבד נפלא, בוודאי כשהיצירה חוקרת ללא הרף את הקשר בין מילים למעשים, במובן המילולי ביותר שאפשר. זה עבד כל כך טוב, שאולמן וחבריו יצרו עוד הצגות בסגנון הזה, כמו אופרת הראפ "תיכון מגשימים" שהיא מחווה לסרטי נעורים. ועכשיו, המחווה התיאטרלית לסרטי הקולנוע מחליפה מדיום - וחוזרת אל המסכים. זאת, אומר הברון, הודות לנחישות של אולמן שסירב לוותר על החלום הזה.
"הסרט הוא כאילו מהלך משונה כי ההצגה הייתה אדפטציה של ז'אנר קולנועי לבמה - פילם נואר. כשהתחלנו הקרנות - הרבה אנשים באו בחשש: איך יהיה אפשר לקחת את הדבר שעשה מעבר מהקולנוע לבמה ולהחזיר את חזרה - זה יכול להיות מצ'וקמק. הסיפור של הסרט מתחיל מזה שלעמית היה את זה בראש קולנועי. היינו מדברים אחרי הצגות והוא אומר: 'אני רואה את הסצינה'. עשינו את ההצגה מאות פעמים, אז היה שלב שבה הוא יכול היה לשחק ולדמיין. אז היינו מדברים על זה, ואני, כמו שנרתמתי להצגה - בקטע של כן, אני כרגע סטודנט לתקשורת אבל אפשר להיפגש בצומת קסטינה לכתוב איזה הצגה - אז ליוויתי אותו בהתחלה, תסרטנו את זה ואמרתי לו: 'כן, אני אבוא איתך לזה', אבל בעצם, קצת כמו הדמויות בסרט, היה לי בראש 'איזה סרט אחי? אתה יודע כמה עולה לעשות סרט? אתה יודע כמה עבודה זה סרט?'. וזה עפיפון שהוא רדף אחריו פשוט המון שנים. וכל פעם הדבר הזה הפך ממשהו שמדברים עליו וקצת עובדים בו למשהו יותר אמיתי", הוא אומר.
בדרך, נעשו שינויים משמעותיים: כמה מהשחקנים התחלפו, שירים התקצרו ואלמנטים נוספו. בעיקר: מה שהתבסס על וירטואוזיות מילולית ומוזיקלית על הבמה קיבל לפתע נפח קולנועי שהוא אפילו לא ידע שישנו. "ההצגה כל כך מינימליסטית, יש שם ארבעה כיסאות, קולב, והמילים בוראות את כל העולם וכל שחקן בהצגה משחק חמש דמויות", אומר הברון, שגם הוא "חילק" כמה מתפקידיו על הבמה. "אני העברתי בסרט המון דמויות לאנשים אחרים. לא לי היה חבל. זה קסום לראות גיבורי ילדות נכנסים לדמויות שכתבנו, את עידן אלתרמן או אלון נוימן. כל מיני דמויות שבהצגה ההכרח גרם לי לעשות. הקסם של הסרט זה לראות איך כל דמות מקבלת, את הגיל שלה ואת צבע הקול שלה. אני מאוד התרגשתי לראות את זה", הוא אומר.
"אני חושב שהסרט הביא חזון דרמטי שהיה לעמית בראש שהוא תמיד דיבר עליו בהצגה, ואני הייתי מנסה להביא את זה, אבל מאחורי הראש חשבתי שאי אפשר, שזה מצחיק, ושאי אפשר להעביר את הקהל ברכבת הרים רגשית כזאת. ובעיניי, פתאום כצופה הסרט, הוא מצליח להביא את הדרמה בצורה שהיו לי הרבה פעמים צמרמורות מרגעים שבהצגה, מתוקף המדיום, יותר התמסמסו, או פחות היה את האפשרות לתת בעוצמה, בגודל - חשיפה של נבל, או אפילו חקירה. יש לי בהצגה דמות צעקנית כזאת, היא נותנת סטירות, שהוא מין פודל שצועק, אבל פתאום בסרט הליהוק של ראפר שקוראים לו ג'רמיה - הוא באמת מרביץ לעמית, ואתה מאמין לזה. כמו בהרבה מערכונים סאטיריים שזה מצחיק, אבל בעצם לא מצחיק", הוא אומר.
הכוכבת המרכזית של הסרט, אם אפשר לקרוא לזה ככה, היא סצינת ההיפ הופ הישראלי כולה. הסרט רצוף מחוות לראפ הישראלי, ושלל דמויות מהקהילה הזו משתתפים בה כזמרים או ניצבים. למעשה, בסיומו של הסרט יש אפילו כתובית הקדשה של ממש להיפ הופ הישראלי לדורותיו. "הסצינה של ההיפ הופ היא מפרגנת וחברית", מסביר הראפר. "רוב האנשים האלה הם בוואטסאפ של כולנו. זה גם הולך הרבה שנים אחורה. כולנו הופענו פחות או יותר על אותן במות, והם ראו את ההצגה ואהבו אותה. והם באו בשמחה מעוררת הערכה והשתאות. זה אנשים שלכל אחד מהם יש עולם להתנהל בו והלו"ז היה צפוף. יש מעגל של ראפרים בסרט, והוא מורכב משלושה דורות של ראפ ישראלי. יש מלא רפרנסים של היפ הופ ישראלי. מעבר לזה שאנחנו ראפרים, אנחנו מעריצים של היפ הופ ישראלי. אני חושב שפצצתי הוא יותר מביא את הידע, הוא גדל על עסק שחור, ומכיר המון ראפ מחו"ל. עמית ואני שמענו שב"ק ס', סאבלימינל, ועד היום אני מקשיב רק לראפ בעברית, וזה הדבר שעושה לי את זה כשאני רואה את הסרט, ואני אומר איזה דבר מדהים שכל הראפרים האלו באו".
בין הראפרים האלה, יש גם את שני ה-כוכבים בה"א הידיעה של הראפ הישראלי, רביד פלוטניק וטונה, שרק לאחרונה ערכו יחד שש הופעות ענק שלכולן אזלו הכרטיסים. מבחינה זאת, העלייה של "העיר הזאת" ממשיכה את מסע הניצחון של ההיפ הופ הישראלי בשנה האחרונה, שהתחילה בקיץ שעבר עם מופע "כל הקופה" והמשיכה עם הסיבוב המשותף של שני הראפרים, ומסכמת מהלך מרהיב של מעבר מז'אנר שולי לפני לא כל כך הרבה שנים - לסצינה ענקית ומצליחה. ג'ימבו ג'יי, שעבד עם טונה ופלוטניק בעבר, לא מופתע מההצלחה המטורפת שלהם בשנים האחרונות. "תמיד קצת מופתעים, כי הם תמיד כובשים אוורסט חדש, לפחות אני לא דמיינתי את הראפ הישראלי במקום כזה גם כשהוא היה מאוד למעלה, וזה מטורף לראות כמה גבוה ההר ספציפית שההופעות שלהם טיפסו עליו", הוא אומר. "שוב, אנחנו חברים, זה אנשים שעובדים ביחד. זה הפתיע, אבל לא הפתיע ברמה, כי כולנו רואים את הדרך ששניהם עשו".
ולמה כל זה קורה עכשיו? "אלה פירות של הרבה שנים, זה לא פיצוח כל כך מידי. רביד כבר באלבום שישי. הסרט הוא דוגמה טובה. הגרעין של היצירה הזאת הוא בן 13. כל ההיפ הופ שעכשיו מתפוצץ זה תהליך של הרבה אנשים שעשו דרך, וגם אלה גלים - ובעוד עשור ישאלו למה זה מת, ואז זה יחזור", הוא אומר. "אנחנו עומדים על כתפיים של אנשים שהצליחו. כל דור והמיתוג שלו. לפנינו פיצחו מה זה בכלל היפ הופ בעברית, ועכשיו יש דור צעיר שמצליח בטירוף. עשור מתחת לרביד וטונה יש אנשים בתחילת שנות ה-20 שעכשיו מביאים את הבשורה הבאה. ואני חושב שהכול קצת מיטשטש, זה עדיין סיפור של היפ הופ ישראלי למי שעוקב אחריו - אבל זה נהיה מוזיקה ישראלית. וגם הראפ נהיה ז'אנר קצת ישן. ראפרים עוד מעט יהיו בני 60, מי שייסד את הז'אנר. זה גם משנה את הצורה ואיך מסתכלים על זה".
כאמן סולו, ג'ימבו ג'יי זכה להצלחה כבר מהאלבום הראשון, עם הלהיט "עשיתי", שהגיע עד ל"ארץ נהדרת". בשנה שעברה הוא הגיע לממדי הצלחה חריגים, כשהלהיט "סתלבט בקיבוץ" של פול טראנק ושלו הפך לשיר השנה בשלוש תחנות רדיו, ויקבל בשבוע הבא גם את פרס אקו"ם. "הסיפור של השיר הזה מבחינתי זה שגל ניסמן (מפול טראנק) הזמין אותי כשעברתי לעוטף עזה ואמר לי - יש לי שיר, בוא תשמע. השמיע לי את הפזמון, כתבנו את השיר, והייתי בטוח שזה נישתי מאוד. חשבתי שזה שיר מאוד מוצלח מבחינת הלחן והעיבוד, אבל הנושא על קיבוץ - כמה קיבוצניקים כבר יש במדינה וכמה יתחברו לזה? זה יהיה שיר של 100 אלף - 200 אלף איש? זה לא מספיק. אני לא יודע להסביר את ההצלחה - אולי אנשים רוצים לדמיין את החופשה שלהם בצימר, אולי זה המוזיקה המעולה של פול טראנק. קשה להסביר למה דברים עובדים. שמחתי על זה. ובאמת בחוויה שלי חשבתי שזה פזמון מדהים שגל הביא, אבל זהו. פזמונים מדהימים יש עוד. אני בעיקר נותן את זה למוזיקה של פול טראנק", הוא אומר.
ואולי זו ריאקציה, תגובה נגד לפופ הישראלי החדש של נועה קירל ואנה זק, ולגל של שירים עם מילים קצרות וללא סיפור? הברון שולל את הרעיון הזה. "אני לא חושב ככה בכלל, אני לא חושב שזו התנגדות. אני מבין למה שמים את זה בשני קצוות, אבל בעיניי זה די דומה. אמנם הכתיבה אחרת, אבל אנחנו משחקים באותו עולם בסוף, עובדה שהיינו באותם מצעדים. זה כנראה הגיע לאותו קהל, אז כנראה שאותו קהל אהב את אותו דבר. על השירים של הזמרות האלה, זה המון עניין של מיתוג. עכשיו יש שיר שאני אוהב של אנה זק שהיא אומרת ללכת נוח - לנו אולי זה מסר שכבר שמענו, אבל למי שגדלה או גדל עכשיו זה מסר חשוב שהזמרת שלו שרה. כמו שאמרתי בראפ יש הרבה מילים אז זה נשמע שאנחנו אומרים משהו יותר חשוב", הוא אומר, ובהמשך מוסיף: "אני באמת אוהב פופ ישראלי ואני חושב גם שהוא כרגע בפריצת דרך נורא גדולה. מה שנועה קירל עושה זה מטורף".
"אני מתחיל לקבל דפוסי האזנה של הדור החדש - בעצם של כולנו", הוא מספר בתשובה לשאלה על מה שהוא אוהב לשמוע היום, "לא יודע כמה מכם מסוגלים להאזין לאלבום - אני לא. אני מנסה, כי אני מרגיש שזאת העבודה שלי והמחויבות שלי ואני מייצר אלבומים. אני עובד בלהקשיב לאלבום, ואני מגלה שהסבלנות שלי התקצרה בטירוף. אז אני מודה שאני מאוד אוהב הרבה אמנים אבל אני אוהב אותם על סמך שיר-שניים-שלושה-ארבעה". ובכל זאת, על ליצור אלבומים הוא לא מוותר, ומספר שהוא עובד עכשיו על אחד: "מי שבא לו להעביר את המאזין איזה תהליך ארוך אז יש לו איזה סיפור לספר, ואלבום מצליח לספר סיפור יותר משיר. השירים באמת התקצרו, אני מניח שזה עובדה, השירים שלי קצרים מתחילת הדרך ואני אדם עם מעט סבלנות מתחילת הדרך. ולפעמים אני גם מנסה לשאול את עצמי למה. אני יותר נפעם מזה שעוד מקשיבים לשירים שאנחנו מוציאים. העולם מוצף בכל כך הרבה תוכן, אז זה נורא מרגש שיש מי שמקשיב".
אז איך מצליחים לייצר קשב ליצירת ראפ של 80 דקות כמו "העיר הזאת" בעידן כזה? "הסרט הוא סוג של שיר אחד ארוך. 'העיר הזאת' כתובה כיצירה אחת ארוכה שבניגוד למיוזיקל רגיל - הכל על ביט כל הזמן. לפעמים המוזיקה נורא בפרונט, לפעמים המוזיקה יותר מאחור. קל להרגיש אבל שהמוזיקה נוכחת כל הזמן", אומר הברון. "בתור מי שראה את זה מהצד, את עמית רודף אחרי הדבר הזה - צריך את הבן אדם עם החלום שלא ילך לישון עד שיש את הדבר הזה בעולם. כמה זה מתאים לעולם [של היום]? בעיניי מאוד, כי זה תופס אותך לכיסא ברמה שאין לך לפעמים נשימה... זה טס מהר ושומר אותך באיזה אקשן, אז אני חושב שזה מתאים להיום, אבל גם חושב שזה שאפתני ומרגש שזה מצליח".
מה שעוד מרגש אותו, זאת ההצלחה של השירים בהופעות. "בשביל זה אני במקצוע. אני לא כל כך אוהב להיות באולפן. יש הרבה לחצוב, רגעי שעמום אדירים. באמת משעמם. וביחס לכמה שמכרו לי שזה מגניב לעשות מוזיקה וזה החלום - זה משעמם, ואתה צריך להזכיר לעצמך שזאת עבודה", הוא מודה בגילוי לב. "ופתאום בהופעה אתה מבין שאנשים התרגשו גם בגלל הבחירות השונות האלה והשיר עובד כמכלול ושרים אותו איתך, ולאנשים חילונים כמוני זה הכי קרוב לבית כנסת, זה משהו רוחני שהוא מאוד ממלא, והוא הקסם בשבילי".
"ההצלחות המסחריות הן מאוד קצרות. הן מלוות בהמון הודעות וואטסאפ ואנשים שנזכרים בך וזה כיף - ואז זה עובר. הצלחה מסחרית גדולה - באמת קשה להרגיש אותה. היא בראש של אנשים, בדיבור שאתה לא רואה, וההצלחה של הופעה הרבה פחות קשורה להצלחה מסחרית רחבה כזאת של שיר במצעד או ב'ארץ נהדרת', שאלה הצלחות משמחות, אבל אם מחר נפתח הופעה, אז פתאום ישירו איתנו שירים שלא היו ב'ארץ נהדרת'. וההצלחה הזאת יותר ממלאת כי כאילו היא מזכירה שהדרך היא באמת משהו משמעותי. אין מה לזלזל בצופי 'ארץ נהדרת' אבל הם לא באים בשביל השירים שנכנסים לשם. הם באים לראות את התוכנית של מולי שגב והצוות הנפלא, ומדי פעם מישהו מקבל איזה זרקור".
הברון גר עם בת זוגו ובתם הקטנה בקיבוץ אור הנר שבנגב המערבי - אזור יפהפה, שמדי פעם בפעם עומד תחת ירי טילים מרצועת עזה. הוא מספר שהוא אוהב את האזור ובא אליו כדי לחיות בו עם משפחתו, אבל גם מודה כי העימות האחרון האיר באור אחר את המורכבות של החיים שם. "עברנו לשם בהיריון, כדי לגדל שם ילדה... זה לא הופך את ההחלטה להישאר יותר קלה", הוא אומר. "במבצע האחרון, במלחמה האחרונה - אני לא אוהב את המילה 'מבצע', היא כאילו למשהו נחמד, וזה לא היה נחמד - בפעם ראשונה התפנינו משם. זאת הייתה חוויה מעניינת, פעם ראשונה להרגיש שאתה בורח על החיים של הילדה שלך. כשמציגים את זה ככה - זה מעביר כמה זה דרמטי. לאנשים שלא בסיטואציה הזאת קשה קצת להבין כמה הדבר הזה דרמטי, כי זה נשמע לאנשים די בקטנה - לא ירי הטילים עצמו אלא ההתפנות. סבבה, יש לכם חברים, נסעתם לישון אצלם, הכול טוב. לפעמים זה נשמע לאנשים שנוסעים לאיזה חופשונת, אבל כל המדינה ממשיכה. לי הייתה הופעה, היא לא בוטלה. שמחתי שיש לי עבודה, אבל הראש לא בזה, הראש במזוודה, מתי חוזרים? לא יודעים".
"פעם אמרו לי, אני לא יודע אם זו עובדה, ששדרות והאזור הם מוקד עלייה לרגל לאנשים שעושים דוקטורט על פוסט טראומה. בין אם זה נכון ובין אם לא, ראיתי מקרוב הרבה אנשים שמציל בים מקפיץ אותם, אופנוע מעיף אותם, וגם אותי", הוא אומר. בתשובה לשאלה אם זה קשור גם בשירותו הצבאי במלחמת לבנון השנייה, הוא משיב בשלילה. "לבנון השנייה לא השאירה בי שום דבר. זה כן השאיר בי את העובדה שכשמתחילה מלחמה בעוטף עזה, אני אומר: 'אה, הייתי במלחמה, זה נשמע ככה. אנחנו גרים במלחמה'. זה מאוד הזוי, ומאוד מכעיס שהדבר הזה הוא בשום שיח של פתרון. אין לי מחשבות על לעבור משם, אבל אני אעקוב אחרי הילדה שלי. זה מחיר כבד לשלם על זה שאבא אוהב לגור בעוטף עזה. אני קשור לאזור הזה, אבל אני לא יכול להבטיח לעצמי שאני אשאר שם בכל מחיר. זה בלי ספק נהיה עניין מרגע שיש לי ילדה, ואני מקווה שזה בר-פיתרון הדבר הזה".
ביחס למהפכה המשפטית, הברון מספר כי הצטרף להפגנות כמה פעמים. "אני בגדול מאוד מקווה שהדבר הזה יתכנס לשיחות בבית הנשיא כמו שקוראים להם, שזה מין דבר שנמשך. אני מקווה שזה עץ גבוה שייגמר באיזה פרדס נעים שכולם יוכלו לשחק בו ביחד, אבל אני לא בעד העץ הגבוה הזה", הוא אומר.
הברון התייחס בשיחה גם להשפעה של ההורות על צדדים שונים בחייו. "זה שינה לי מאוד את הפרספקטיבה להיות אבא. איך שאני משקיע בכלל בעצמי, באמנות שלי. מכמה שאני רוצה להיות אבא - אז לכמה דברים אני אומר לא. וגם הנושאים של השירים השתנו. היא נוכחת בשירים. שומעים את הפרספקטיבה של אבא. בכלל זה מעניין בראפ, בגלל שזה ז'אנר צעיר, שהולך ומזדקן, אז פתאום ראפרים צריכים לכתוב גם לגיל 40, ואנחנו הורים", הוא אומר.
לעומת זאת, מחלת הסרטן, שבה חלה בעבר וממנה החלים, הותירה בו חותם מועט, כלומר: לאו דווקא באופן שהאדם הרגיל מדמיין. "הסרטן נוכח מעט בחיים שלי, הייתי בן אדם מאוד לא-היפוכונדר אז גם כשאמרו לי: 'אתה מבין שכנראה יש לך סרטן' - לא האמנתי שיש סיכוי. מי חשב על זה בכלל. היום אני לא חושב על זה כמעט בכלל", הוא אומר. את הטיפולים עבר ממש בימיו הראשונים של המופע. "בהצגות הראשונות של 'העיר הזאת' ציירו לי גבות. זה היה עוגן מאוד חזק בחיים שלי. זה עזר לי מאוד. כי סיימתי תואר ראשון והבנתי שאני הולך לעבוד בעבודה משרדית שאני לא כזה אוהב ולא הכי מתאימה לי, ואז הסרטן, אם להיות חיובי, הציל אותי - יש הצגה שמצליחה עכשיו, גם ככה אני לא יכול לעשות הרבה, אז אני אעשה אותה ובינתיים אני אהיה בטיפולים, ואז ההצגה נורא הצליחה וכשכבר החלמתי שיחקתי בהצגה ועשיתי מוזיקה".
האם הוא למד מזה משהו? "לא מספיק. אני בזבוז של סרטן (צוחק). זה היה מאוד לא נעים, נראה לי שניסיתי להדוף את המשמעות האמיתית של זה, אז אני לא יודע כמה הרגשתי שאני הולך למות ואז שקיבלתי הזדמנות, למרות שבמציאות זה כן. זה היה איזה רגע של איזה צומת טי, אבל אני מסתכל על החיים בצורה רנדומלית. זה קרה לי, אני שמח שעברתי את זה, ואני מאחל לעצמי שזה לא יקרה לי שוב, אבל באמת בנקודה הזאת זה מאוד עזר לי להחליט אולי שאני אהיה אמן, אבל גם זה שההצגה הצליחה. זה נתן לי את הפוש כדי להגיד: אוקיי, אני בתיאטרון עכשיו".
ומה עכשיו על הפרק? מעבר לאלבום הרביעי שבדרך, תשומת הלב שלו מופנית בעיקר לחגיגה של הסרט. "אני כרגע מושקע ביציאה של 'העיר הזאת' ובלראות את הפרויקט הזה נולד, בשבילי זה מרגש פשוט בחוויה של לגדול ליד שני האנשים האלה: עמית שיזם והוביל את הפרויקט ואיציק פצצתי שהפיק אותו - זה אנשים שאני איתם מהתיכון. יש בסרט גם המון רפרנסים לילדות שלנו, וזה מין פרח שפורח וישימו אותו במוזיאון, וזהו, עכשיו אפשר לבוא ולראות מי שרוצה. וזה קצר. אני מדבר על ההוצאה: עם ההצגה רצנו שמונה פעמים בחודש, אתה כל פעם פוגש את הקהל, היום השורה הזאת עבדה, היום הרגשת לא טוב. אין את זה יותר, נגמר. זה הדבר. עכשיו, בתקווה כמה חודשים הוא ירוץ וידברו עליו, ונגמר. זה גם משהו כיף, יש לזה סוף צריך להיות וזה ייגמר".