שני הסרטים המדוברים ביותר של השנה עולים השבוע באותו היום ברחבי העולם: "ברבי" ו"אופנהיימר". האחד: קומדיה קיצית ורדרדה וקלילה ששמה את הבובה הפופולרית ביותר בעולם במרכזו של סרט קולנוע לראשונה. השני: דרמת מלחמת-עולם-שנייה אפופת טסטוסטרון ומימן על רוברט אופנהיימר, אבי פצצת האטום. האחד המרענן הרשמי של הקיץ, השני פצצת אטום של שלוש שעות. קהל שוחרי הקולנוע מבטיח לנו כבר שנה שלמה שהם מתכוונים לנהור לבתי הקולנוע כדי לראות את שני הסרטים במידה זהה של הערכה וכבוד, באותו היום. והדאבל-פיצ'ר האפי שהוליווד אירגנה לרוכשי הכרטיסים שלה מעלה את השאלה: האם עדיין יש כזה דבר "סרטים לבנות" ו"סרטים לבנים", ואם כן - מה השתנה בחלוקה המגדרית הזאת בשנים האחרונות?
ל"אופנהיימר" יש קאסט מהחלומות: מאט דיימון, אמילי בלאנט, פלורנס פיו, ובתפקיד הראשי קיליאן מרפי (כוכב "פיקי בליינדרס", סדרת הבנים האולטימטיבית). אפילו אלברט איינשטיין יגיח להופעת אורח. אבל כריסטופר נולאן ("האביר האפל") הוא השם הגדול ביותר שקשור לסרט: הבמאי היה הגולדן בוי הגדול של הוליווד בתחילת המאה הנוכחית, עם רצף של יצירות מופת שהצליחו לאחד את הקהל ואת מבקרי הקולנוע בצורה חסרת תקדים.
נולאן הוא הבמאי ההוליוודי האהוב ביותר שצמח במאה הנוכחית, אבל יש לו חיסרון אחד (שלא נחשב כחיסרון בעיני רבים): הוא מדבר בעיקר לגברים ועל גברים. כמובן שלא חסרות צופות קולנוע שנהנו מסרטיו (לרוב סרטי מתח ואקשן), אבל נשים בקושי מופיעות בהם, במיוחד לא בתפקידים ראשיים. כשהן כן מופיעות, הן לרוב יהיו שם כדי לקדם את העלילה עבור הגברים - ולעיתים קרובות, יעשו זאת בכך שפשוט ימותו, כמו ב"ממנטו", "יוקרה" ו"התחלה". ב"אופנהיימר" נראה שהמצב לא משמעותית יותר טוב מהבחינה הזאת, כשהטריילרים מציגים ברובם גברים חמורי סבר שאומרים ברצינות תהומית דברים כמו "זה הדבר הכי חשוב שקרה בהיסטוריה של העולם" ו"בלחיצת כפתור אנחנו יכולים להרוס את העולם". אמילי בלאנט מופיעה בשלושה שוטים מתוכו, ואומרת שורה אחת; פלורנס פיו מופיעה בשוט אחד, ולא אומרת מילה. ימים ספורים לפני הצפייה בסרט, בואו נקווה שהן גם ישרדו עד סופו.
ומהצד של הבנים נעבור לצד של הבנות, עם "ברבי" של גרטה גרוויג. חברת מאטל ניסתה להפוך את ברבי למותג קולנועי יוקרתי ומכובד כבר קרוב לעשור, ובניסיונות הקודמים להרים את הסרט הזה היו מעורבות, בין השאר, התסריטאית זוכת האוסקר דיאבלו קודי, והכוכבת זוכת האוסקר אן הת'וואי. גרוויג הגיעה לסרט אחרי שמעמדה נסק בשנים האחרונות: כשחקנית היא הייתה ממש אחלה עד שהוכיחה שהיא גם תסריטאית מצוינת עם "פרנסס הא", סרט ההיפסטרים הגדול של 2013. וכשעברה לבימוי עם "ליידי בירד", העולם שם לב שיש לנו עסק עם תותחית אמיתית. כעבור שנתיים יצא העיבוד שלה ל"נשים קטנות", שזכה לכמות זהה של תשבוחות, והכניס הרבה יותר כסף. גרוויג רשמית התייצבה בצמרת רשימת הבמאיות האהובות בעולם - ובהקשר הזה, היא הייתה האישה הנכונה בזמן הנכון.
שנים ארוכות שהוליווד נכשלת להיות מקום שוויוני יותר עבור נשים, בין אם מדובר ביוצרות, בכוכבות או בצופות. וגם אם המצב השתנה לטובה מאז שנות ה-70, עברו שנים ארוכות עד שבהוליווד הבינו שאמור להיות מובן מאליו לראות נשים על כס הבימוי: רק בעשור האחרון נדמה שאנחנו מתחילים לראות איזושהי התאזנות לצד השני, עם יותר במאיות שזוכות באוסקרים (כמו ג'יין קמפיון וקלואי ז'או) ויותר שוברי קופות שמבוימים על ידי נשים. "ברבי" מלכתחילה יועד להיות שובר קופות, מטבע הדברים. הבחירה לתת לבמאית מוערכת לעמוד בראשו מבהירה שיש פה ניסיון להפוך את "ברבי" לסרט הבנות האולטימטיבי: כזה שלוקח ברצינות את הנשים שיצפו בו, אלו שגדלו כשבובת הברבי היא המודל הבסיסי ביותר עבורן. והקהל - לפחות זה שנוהג להעלות ממים לרשתות החברתיות - כבר לא יכול לחכות. לא משנה לאיזה מגדר הוא משתייך.
בחודשים האחרונים האינטרנט התמלא בממים שמנסים לתאר איך יראה היום בו גברת ברבי ואדון אופנהיימר ייכנסו יחדיו לבתי הקולנוע ברחבי העולם: האם הבנים ילכו רק לסרט על הפצצות, או שהם יבינו שגם להם מותר לשחק בברביות? האם הבומים מההקרנה האחת יעיבו על השנייה? "בתוכך חיים שני זאבים", מצטט מם אחד שמציג את ברבי של מרגו רובי לצד רוברט אופנהיימר של קיליאן מרפי. כשקמפיין הפרסום הנוכח בכל מקום של "ברבי" הציב במרכז מאליבו את בית החלומות הידוע של הבובה המיתולוגית, רבים הציעו שצוות היח"צ של "אופנהיימר" יעשה את הדבר הטבעי ויפציץ אותו. ציוצים רבים מנסים להתוות לצופים ברחבי העולם את הלו"ז האידיאלי לצפייה בשני הסרטים (קפה שחור וסיגריה לפני "אופנהיימר", קוקטייל ובראנץ' לפני "ברבי"). גברים מ"אופנהיימר", נשים מ"ברבי". אבל זאת, בעצם, לא הפעם הראשונה שקורה דבר כזה.
לפני 15 שנים בדיוק שני סרטים יצאו לקולנוע באותו היום: "האביר האפל" ו"מאמא מיה". האחד: סרט אקשן קודר בבימויו של כריסטופר נולאן. השני: סרט בבימויה של אישה, שמבוסס על מותג שנחגג בעיקר על ידי נשים וגייז לאורך השנים (שירי אבבא, כמובן), ומלא בשחקניות בלונדיניות ונערצות. "האביר האפל" שבר שיאים וגרף מיליארד דולר בקופות, וגם "מאמא מיה" לא נפל בצילו, והיה לאחד ממחזות הזמר הקופתיים בתולדות הקולנוע. אבל בזמן אמת "האביר האפל" נחגג כאחד הגדולים שיצאו אי פעם, בעוד "מאמא מיה" נתפס כשטות קאמפית. השנים עשו לשני הסרטים רק טוב: "האביר האפל" מדורג גבוה בטבלת הסרטים האהובים ביותר אי פעם באתר IMDB, וקהל המעריצים של "מאמא מיה" התחיל להתעקש על מקומו של הסרט בקאנון, לכבד את הדביליות שלו ולהתרפק על הרלוונטיות הפמיניסטית והקווירית שלו.
בשנים שעברו מאז ש"מאמא מיה" עמד בגבורה מול "האביר האפל", קהלים רבים שגדלו על סרטים כאלה למדו לעמוד שלהם ולהרים לכל אותם "סרטי בנות" ורדרדים: "ילדות רעות" זכה למעמדו המוצדק כסאטירה פוליטית מבריקה; "לא רק בלונדינית" נחשב ליצירת מופת מעצימה; "קלולס" נתפס כעיבוד וירטואוזי של ג'יין אוסטן.
הבעיה בכל אותם סרטים היא בין השאר היחס שזכו לו מצד האנשים שיצרו אותם: "ילדות רעות" בוים על ידי מארק וורטס בטלוויזיוניות בסיסית, "לא רק בלונדינית" בוים בחדווה בנאלית על ידי רוברט לוקטיק היעיל. הם לא בוימו על ידי במאים בעלי שם, ולכן לא באמת נראו כמו שיצירות מופת בדרך כלל נראות: לא הייתה להם תעוזה קולנועית מהסוג שגורם למבקרי קולנוע לבכות מהתרגשות. עם "ברבי", המושכות ניתנו לגרוויג אחרי שהוכיחה את עצמה כבמאית איכותית שכבר הביאה לנו כמה מהסרטים הטובים של השנים האחרונות.
לפני 15 שנה כשכריסטופר נולאן ביים "סרט בנים" מושלם עם "האביר האפל", התייצב מולו "מאמא מיה" בבימויה של פילידה לויד, במאית תיאטרון שזה היה סרטה הראשון מתוך שניים. כעת, תיעמד מולו גרטה גרוויג, במאית מוכשרת בשיא כוחה, והפייט שהיא נותנת לו מספיק הגון כדי שרבים יגידו חודשים מראש, קבל עם וטוויטר, שהקרב הזה עתיד להסתיים מבחינתם בתיקו מוחלט, ושאת שני הסרטים יראו אחד אחרי השני, באותו היום. ואם הסרטים האלה יהיו שווים משהו, יש לקוות ששניהם יתקבלו במחיאות כפיים סוערות.