בין סוף שנות ה-60 לאמצע שנות ה-70 ספגה משטרת מערב גרמניה מהלומה אחר מהלומה. מה שהחל במרדף כושל אחרי כנופיית באדר-מיינהוף, חבורת מרצחים אנרכיסטים שזרעה טרור ובהלה ברחבי המדינה וחשפה את אוזלת ידן של זרועות החוק, צבר תאוצה עם מחדל החילוץ העצום במינכן במשחקים האולימפיים של 1972. פעולה חובבנית במיוחד של הכוחות המיוחדים גבתה את חייהם של תשעה בני ערובה ישראלים, שהצטרפו לשני ספורטאים שנרצחו לפני כן על ידי מחבלים. ה"מזל" של המשטרה בשנים ההן היה כיסוי תקשורתי מועט, שאפשר לה (ולשלטון המערב-גרמני) למסור גרסאות שונות ולטייח את המחדל הזה, כמו רבים אחרים.
בסוף שנות ה-80, לעומת זאת, הסיפור היה שונה. העיתונאים כבר הגיעו לכל פינה, בטלוויזיה היה ריבוי של ערוצי חדשות. ספק אם מישהו ידע בקיץ של 1988 שדווקא בעיירה הקטנה גלאדבק בצפון המדינה, מפגש בין שני פושעים אלימים לתקשורת יניב את אחד ממשברי בני הערובה המביכים, מצחיקים ומנגד גם קורעי לב בהיסטוריה המודרנית.
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
"גלאדבק: פרשת בני הערובה" ("Gladbeck: The Hostage Crisis") הוא דוקו שעלה בנטפליקס ביוני 2022, לפני קצת יותר משנה. מהר מאוד התברר שדווקא הסרט הקטן והלא מיוחצן הזה, שעבר מתחת לרדאר של צופי הרשת האדוקים ביותר, הוא אחד מהמסמכים החזקים ביותר שהועלו אי פעם בענקית הסטרימינג. זה אולי יומרני, אך ארשה לעצמי לקבוע כי מדובר באחד מסרטי הדוקו-פשע הטובים בתולדות הטלוויזיה.
הכול החל בבוקר ה-16 באוגוסט 1988, בו שדדו האסיר הנמלט האנס יורגן-רוזנר וחברו דיטר דגובסקי סניף של דויטשה בנק בעיירה גלאדבק במדינת המחוז צפון הריין-ווסטפליה. על מנת להבטיח שהמבצע יצליח הם השתלטו על אוטובוס והחלו לנהל מו"מ עם המשטרה. עד כאן, סיפור די שגרתי על חוטפים ובני ערובה. אלא שאז חלה תפנית הרבה פחות שגרתית.
רוזנר, שברח מהכלא, אמר מיד לעיתונאים שהגיעו למקום כי "אין לו מה להפסיד" וגם התנהג כך. הוא הסתובב לצידם באין מפריע, ירד מהאוטובוס כדי להתראיין כשאקדח בידו, חזר לאוטובוס, שתה קפה, עישן סיגריה, וכל זאת בלי הפרעה של הסובבים אותו וללא נוכחות של שוטרים בסביבה. לא נגלה לכם הרבה יותר כדי שתצפו בסרט המדהים הזה, רק נספר שהמרדף אחרי שני הפושעים (שמאוחר יותר הפכו לשלושה) נמשך יותר משתי יממות, כשסביבו מרחפות שתי שאלות עיקריות: איך נתנה המשטרה לאירוע כזה להתגלגל כך והיכן עובר הגבול בסיקור עיתונאי?
מה הופך את "גלאדבק" לסרט כל כך מרתק? הסיבה העיקרית פשוטה: בניגוד לרוב סרטי הדוקו שתראו בנטפליקס ובכלל, כל 91 הדקות שבו כוללות תיעוד אותנטי מזירת האירוע. בלי פרשנות, בלי קריינות, בלי ראיונות עכשוויים וחשבונות נפש. האירוע צולם מתחילתו ועד סופו, הודות לאקסהיביציוניזם התקשורתי של רוזנר. עשורים לפני כניסת פייסבוק וטיקטוק, העבריין הזה, שגילה צמא אינסופי לתשומת לב, לא רק סיפק את הסחורה - הוא גרם למבוכה עצומה עבור העיתונאים שסיקרו אותו. זאת משום שהפך לגיבור תרבות מיידי בעיניהם, למושא להערצה ולפורע חוק שראוי לכיסוי אוהד מכיוון שהוא משתף איתם פעולה. עם אקדח ביד, כמובן.
לפרקים נראה שהסרט הוא סוג של סאטירה על "אחר צהריים של פורענות" הנהדר של סידני לומט מ-1975, כשרוזנר נכנס לנעליו של סאני וורצ'יק (אל פאצ'ינו) בתפקיד השודד טוב הלב. כמו סאני, יש סיבה לאהוד את רוזנר. הוא כריזמטי, הוא אנרכיסט והוא בעיקר נראה כמי שמטרתו היא לצאת לחופשי בלי לפגוע באיש. האמת המצמררת, זו שמנתקת אותו מהדמות של סאני, מתבררת מאוחר יותר.
לסיפור גלאדבק והגיבורים הטראגיים שלו התוודעתי באופן שטחי לפני מספר שנים. דשתי מעט בנושא וראיתי מספר סרטוני יוטיוב. דבר לא הכין אותי למסמך שלם בן שעה וחצי עם סצנות שעיניי סירבו להאמין שהן רואות. הגרוטסקה ביחסים בין רוזנר לכתבים הפכה באופן מיידי לאבן בחן בסיקור תקשורתי של עבריינות בזמן שהיא מתרחשת. חוסר הנוכחות המשטרתי לאורך אירוע שנמשך 54 שעות ("יש פה שני פושעים עם אקדח אחד ואף אחד לא מחסל אותם", זועק אזרח כועס ומגלה כמה המלך הוא עירום) מגלה, שוב, עד כמה הגרמנים היו סלחניים בגישתם כלפי רוצחים, הומניות-יתר שפיתחו לאחר מלחמת העולם השנייה. רוזנר ודגובסקי נתנו לצלפים אין ספור הזדמנויות להוריד אותם. יש רק בעיה אחת: לא היו צלפים באזור.
מישהו מסוגל בכלל לדמיין עורך עיתון שמצמיד מיקרופון לפושע שאוחז אקדח על כס הנהג, בזמן שחברו תוקע במושב האחורי קנה לגרונה של בת ערובה בת 18? האם ניתן לחשוב על סיטואציה שבה אדם עם אקדח מסתובב חופשי ברחוב ומקבל הגנה מעיתונאים שהוא מתראיין אליהם, וכל זאת כשזרועות החוק כלל לא נוכחות באזור? כל אלה ועוד קרו בגלאדבק. רוזנר, שעדיין מרצה את עונשו בכלא באאכן, הקדים בדור שלם את רוצחי הלייב וידאו של פייסבוק וטלגרם, הוא סובב את התקשורת על האצבע הקטנה. סביר שלו היה האירוע מסתיים ללא הרוגים, היה משתחרר אי שם בשנות ה-90 והופך לכוכב טלוויזיוני ובהמשך, אולי, גם למשפיען רשת.
"גלאדבק" מבלבל, משום שבמהותו הוא מקרין חוסר היגיון בסיסי בכל כך הרבה רמות. זה אחד מאותם הסרטים שאתה רואה ואומר "מי כתב את התסריט המקושקש הזה?", אלא שכל מה שקרה בו אמיתי, מהרהר ומערער. "גלאדבק" הוא אחד המסמכים הטובים שיוצרו בטלוויזיה, וגם אם חלפה שנה מאז שעלה לאוויר, פשוט אסור לכם להחמיץ אותו.