בשיטוט האין-סופי בספריות הסטרימינג, לכל אחד מאיתנו יש מילה או מילים שגורמות לו לעצור וללחוץ פליי. לפעמים זה שם של שחקני/ת או יוצר/ת, לפעמים זה ז'אנר מסוים (היי, דוקו-פשע) ולפעמים זה פשוט נושא שאוטומטית מדליק את הסינפסות במוח. אצלי מדובר בנעדרים - אנשים שרק לפני שנייה היו כאן ורגע לאחר מכן אבד איתם הקשר בלי הסבר הגיוני.
פעמים רבות ניסיתי למצוא תשובה למה הנושא הזה כל כך מעסיק אותי. לשמחתי אין לי היסטוריה של נעדרים בסביבתי הקרובה. אולי זה קשור לכך שהייתי בן עשר כשהנערה עדי יעקבי נעלמה מרחוב קינג ג'ורג' בתל אביב ולא נמצאה עד היום. סיפור שהותיר בי ובדור שלם של ילדים טראומה (אולי חיובית) מעלייה על טרמפים. בכל מקרה, המהירות שבה לחצתי 'פליי' כשנתקלתי ב"נעדרים: שאלה של חיים או מוות" ("Missing: Dead or Alive") בנטפליקס, הייתה כמעט לא רצונית. סדרת הדוקו-פשע החדשה שביים אלכסנדר ארווין קוקס, יוצר דוקומנטרי זוכה פרסים, מתחקה אחר יחידה לאיתור נעדרים. צוות היחידה למעשה עוסק בבילוש ומנסה לאסוף רמזים שיעזרו להם למצוא את אותו נעדר/ת, בין אם חי ובין אם מת.
ארבעה פרקים בלבד יש ל"נעדרים", אך הם דחוסים ומצליחים לשזור בתוכם לא מעט סיפורים. בניגוד למה שניתן להבין משמה, הגיבורים האמיתיים של הסדרה, או יותר נכון הגיבורות, הן השוטרות שמובילות את היחידה. ארבעת המקרים שמוצגים בסדרה - חלקם מוצג במשך פרק אחד, אחרים נמשכים יותר - מגוונים ונעים בין אישה שנעלמת לאחר סכסוך עם בנה הלום הקרב, אב שמחפש את בתו שנחטפה על ידי אמה וגבר שהולך לפדות כספיי זכייה בלוטו ולא נראה יותר מעולם.
אין ספק שעיקר העניין נמצא בפרשות האלה וברצון המאוד אנושי לדעת מה עלה בגורלם, אך מי שאחראיות על הנגשת החקירות לצופים ממלאות תפקיד חשוב לא פחות. הקפטנית היידי ג'קסון והשוטרת החוקרת ויקי ריינס, הן שתי נשים מנוסות ורגישות שמתעסקות בתחום שרבים היו מעדיפים להימנע ממנו. לכל אחת מהן יש היסטוריה משפחתית מורכבת משלה שהובילה אותה לבחור בתפקיד הזה, וכמו בכל סדרה טובה אנחנו מגלים את הסיפורים האלה תוך כדי תנועה.
"נעדרים" מנסה ולרוב גם מצליחה להיות דוקו-פשע סוחף אבל גם סדרה עלילתית עם דמויות ראשיות חזקות שאנחנו חרדים לשלומן ותוהים מה קורה איתן אחרי שהפרק נגמר. אם מה שחסר לכם בדוקו-פשע זה חיבור רגשי, תמצאו אותו כאן בשפע. במובנים רבים "נעדרים: שאלה של חיים או מוות" רוקדת על שתי חתונות (או שמא הלוויות) בהצלחה רבה.
מצד אחד, הסיפורים של הנעדרים ובני משפחותיהם שהיא מביאה אל המסך מלאים בניואנסים שהיו עלולים ללכת לאיבוד בסדרה מתוסרטת. ארווין קוקס עשה בחכמה כשבחר להתחקות אחרי צוות שפועל באזור המאוד ספציפי של דרום קרוליינה ולא בניו יורק או שיקגו למשל. מגוון הדמויות והסיפורים עשיר בהרבה מזה שאנחנו זוכים לראות בדרך כלל בתוכניות שמציגות לנו את "אמריקה האחרת". קחו למשל את המקרה של דיוויד, הגבר שחי עם משפחתו בקראוון ונעלם בדרכו לפדות פרס בסך עשרת אלפים דולר שזכה בו בכרטיס גירוד. למרות המאפיינים המוכרים של הפשטות והעוני, בני המשפחה מקבלים תיעוד עמוק ורגיש שמצליח להעלות אותם מעל לרמת הסטריאוטיפ ולעורר אצלנו, הצופים, מידה רבה של דאגה לשלומו ולשלומם.
מצד שני, אם אחד הדברים שמקשים עליכם להתחבר לסדרות פשע-אמיתי הם ערכי ההפקה, שפעמים רבות כוללים צילומים 'חובבנים' שנלקחו במצלמה נסתרת או דקות ארוכות של ראשים מדברים, "נעדרים" מספקת חוויה שדומה לצפייה בסדרה עלילתית. פרקי הסדרה רצופים בשוטים יפהפיים ומלאי עומק שמכניסים את הצופים לתוך האווירה הסמי-כפרית של דרום קרוליינה (ותודה לרחפן) וגם תיעוד קרוב של שוטרות היחידה שמלווה אותן לא רק בזמן עבודתן אלא גם בזמן הפנוי שלהן, כשהם חותרות בקיאק, נפגשות עם חברות למשחקי לוח או מבקרות בכנסייה. אם המטרה הייתה לייצר חיבור רגשי לדמויות, כזה שיגרום לנו להתעניין בהן גם מעבר לתעלומה של אותו הפרק, זה הצליח. הסיפור של ויקי ריינס, השוטרת שמובילה את מרבית הפרקים, מצליח להיות מעניין לא פחות מאלה של הנעדרים שהיא מחפשת.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכם גם:
צופה נטפליקס מצא את הילדה הנעדרת מסדרת הדוקומנטרי 6 שנים לאחר שנחטפה
"ברידג'רטון: סיפורה של המלכה שרלוט" היא הגרסה הבוגרת, בערך, של הסדרה האהובה
"הדיפלומטית": שמונת הפרקים בסדרה של נטפליקס עוברים כמעט בלי להרגיש
"עצבים" ("BEEF"): הסדרה של נטפליקס כל כך טובה כי היא מתגנבת אלינו מלמטה
הדרמטיזציה הזאת לא באה בלי מחיר. מאז שעלתה בשבוע שעבר, "נעדרים" מדורגת גבוהה בתכנים הנצפים ביותר בנטפליקס מסביב לעולם, אבל היא גוררת גם לא מעט ביקורות של צופים שמטילים ספק במידת האותנטיות שלה. כן, אפילו יחסית לז'אנר. סצנות ספציפיות הדליקו את הצופים במיוחד - בין היתר הגעה לזירה שבה נמצאת גופה ובדיקת השטח בלי כפפות ואמצעי הגנה כמתבקש מזירת פשע. או סצנה אחרת שבה הצוות מגיע לראשונה (לכאורה) לבית נטוש של אישה נעדרת ונכנס אליו בקלות יתרה כשהמקום כולו נראה כאילו הוא סודר מראש עבור צוות הצילום. הסצנות המדוברות אכן מרגישות מופקות מדי (או לא מספיק, כמו במקרה של הזירה עם הגופה), אך הן לא פוגעות בהנאה מהסדרה. מקסימום מזכירות למי שצריכים שבסופו של דבר עדיין מדובר בטלוויזיה, ושמאחורי המצלמה נמצא צוות גדול בהרבה מזה שאנחנו רואים על המסך.