את הסיפור הזה כולנו מכירים משיעורי ההיסטוריה. סיפורה של יהדות אירופה מסוף המאה ה-19 ועד לאמצע המאה ה-20 עובר דרך עשורים מבלבלים, זהויות מתחלפות, השתלבות ודחייה, התבוללות מול הסתגרות. בשנות ה-30 וה-40 כל השאלות האלה מתנגשות בעוצמה בקיר נורא, שלא כל כך אכפת לו איזה מין יהודים התכוונתם להיות. בעולם החדש שמתחיל להיבנות אחר כך מעל ההריסות, כל מה שנשאר מהוויכוחים של הדורות הקודמים הם רק זיכרון דהוי.
אבל אלה הן כותרות, מגמות, סיכומים, לא החיים עצמם. לא האנשים עצמם. האם אפשר בכלל לראות את הפרצופים מאחוריהם? זה מה שמנסה לעשות ההצגה "ליאופולד-שטאט" של המחזאי טום סטופארד, שעלתה בתיאטרון הבימה בבימויו של אילן רונן ובתרגום של דורי פרנס, ומחבקת שלושה ארבעה דורות בחייה של משפחה יהודית בווינה לאורך התקופה הזו, שבניה ובנותיה מתפרסים על כל הזרמים הלאומיים והפוליטיים, עד שכולם נמוגים לתוך נקודת השפל של ההיסטוריה. שמה של ההצגה לקוח משמו של הרובע היהודי בבירה האוסטרית.
"ליאופולד-שטאט" הוא מחזהו האחרון של סטופארד, מחזאי יהודי בן 86 שחי רוב חייו בבריטניה, ומוכר לציבור הרחב בין היתר בזכות המחזה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים". סטופארד נמלט כילד קטן עם הוריו מצ'כוסלובקיה בסוף שנות ה-30 מאימי השלטון הנאצי, ולאחר מות אביו במלחמה ונישואיה השניים של אמו, גדל למעשה בלי לדעת כמעט דבר על קרובי המשפחה שנותרו מאחור, ורק בשנות ה-90 גילה שכל סביו וסבותיו, כמו גם כמה מדודותיו, נספו במחנות. מבלי לקשור באופן ישיר בין הגנאולוגיה שלו לסיפורה של המשפחה הווינאית שבמרכז "ליאופולד-שטאט", קל לחשוב על המחזה כתרגיל פרטי ולאומי, ניסיון לגעת בריק שנותר מאחור ולדובב תמונות שותקות מאלבומים ישנים. משפט מפתח בתמונה הראשונה טוען כי אנשים מתים פעמיים, כשהם מפסיקים לחיות וכשהשמות שלהם נמחקים מהאלבומים המשפחתיים. סטופארד, שהכריז כי מדובר ככל הנראה במחזהו האחרון, מנסה כנגד כל הסיכויים להחיות אותם.
כל מחזה של סטופארד שעולה הוא אירוע, אולם במקרה הזה מדובר בהזדמנות די נדירה לראות בעברית וכמעט בזמן אמת את אחד המחזות הנחגגים ביותר שעלו בעולם בשנים האחרונות. אחרי שההפקה הלונדונית שלו קטפה את פרס אוליבייה למחזה החדש הטוב ביותר בשנת 2020, ההפקה האמריקנית שעלתה לפני כשנה בברודוויי גרפה לאחרונה גם ארבעה פרסי טוני, לרבות המחזה הטוב ביותר. יש לשבח את הבימה על ההחלטה להביא אותו לקהל הישראלי, שימצא אותו רלוונטי במיוחד, הגם שהוא תובעני למדי, מרובה מאוד בדמויות ובזמנים, ונמשך למעלה משעתיים ללא הפסקה.
זהו אפוס רחב יריעה. קשה לתאר כמות כה נרחבת של דמויות ופיתולי עלילה. לאורך המחזה מגלמים שחקנים, חלקם בתפקידים כפולים ומשולשים, את עשרות בני משפחת מרץ-יעקובוביץ'. לכן נתמקד אך ורק בעיקר: המערכה הראשונה, שהיא למעשה המשמעותית ביותר, מתרחשת סביב מפנה המאות, בחגיגה של חג המולד של 1899. כן, חג מולד, מפני שהרמן מרץ, הדמות הראשית בעלילה בגילומו של נורמן עיסא, הוא איש עסקים ממוצא יהודי שהתנצר ונישא לאישה נוצריה, ומשוכנע שהודות לכספו, הנימוסים הטובים שלו וידידותו עם גורמי בעלי השפעה הוא יוכל להשתלב בחברה הווינאית הגבוהה ללא בעיה. הוא מתפלמס עם שאר בני משפחתו, בהם לודוויג, מתמטיקאי נלהב בגילומו של בן יוסיפוביץ', על שאלות התקופה, מעליית האנטישמיות, פריחת הפסיכואנליזה, וגם בשורת הציונות שהפיץ יהודי וינאי אחר, הרצל. שניהם, חילונים גמורים, נדחים על ידי סביבתם, מי באמצעות עיכוב בקידום, ומי באמצעות השפלה פומבית, שתשחק תפקיד מרכזי לאורך העלילה.
בהמשך עוברים דרך מלחמת העולם הראשונה, שגובה מחיר טראגי מילדיהם של השניים, קריסת אוסטרו-הונגריה והסדר הישן, עליית זרמים סוציאליסטיים, ומנגד התחזקות האנטישמיות. ולבסוף: קיצו הסופי של החלום להשתלב, שבא לידי ביטוי בסיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, הגזענות, הפקעת הרכוש ושלילת הזכויות. הטלטלות הללו מערערות את כל הטיעונים הרציונליים ואת כל תפיסת המציאות של הדמויות המרכזיות, מפני שאין באלימות הזו כל היגיון.
במערכה האחרונה, חוזרים שלושה מבני המשפחה ששרדו את מלחמת העולם השנייה, אלו שהספיקו להימלט לפני כן מאוסטריה ואחד שעבר דרך כל ייסורי המחנות, לאותו בית בווינה שבו מתרכזת העלילה, כדי לסכם את הסיפור. בסופו, הם עוברים על אילן היוחסין ומגלים מה עלה בגורלו של כל אחד מבני המשפחה האחרים. הנה ספוילר: כולם מתים, מי באש ומי במים, מי שם קץ לחייו ומי נרצח באושוויץ. ברגע המצמרר הזה מסתיים המחזה, והקהל נשלח לביתו בצמרמורת כשהוא חש לפתע בעוצמה את גודל האובדן ואת הטוטאליות שלו. סלחו לי שאני מרשה לעצמי לכתוב כאן את הגילוי הזה, אבל זהו אינו באמת פיתול עלילה מפתיע. זאת פשוט ההיסטוריה שלנו.
העובדה הזו היא גם נקודת התורפה המשמעותית של "ליאופולד-שטאט": הסיפור שבמרכזה הוא שמרני למדי, וכשלעצמו צפוי ומובן מאליו. התחנות והאתגרים ברורים, ובמפגשים הבנאליים עם האנטישמיות אין שום דבר שלא ראינו. אנחנו הצופים הישראלים, שמכירים מצוין את סוף הסיפור, יודעים היטב לאן כל זה הולך, ומה טיבה של כל התפתחות. לכן, הדמויות נראות לנו נאיביות, גם אם השיפוט הזה לא הוגן. ככלות הכול: הם עצמם לא יכלו לדעת איך זה ייגמר. למעשה, לא מן הנמנע שדווקא העובדה שאנחנו, צופים יהודים וישראלים שמגיעים להצגה אפילו עם ידע היסטורי בסיסי על תולדות יהדות אירופה בדורות האחרונים, מדללת את השפעתה עלינו, להבדיל מקהל אמריקני או בריטי, שמבחינתו זו היסטוריה זרה.
חרף כל זאת, "לאופולדשטאט" היא הצגה מרשימה ורבת כוח, שאי אפשר להישאר אדישים אליה. קודם כל בגלל העומס האדיר והמסחרר שהיא מציגה בפני הצופים. אינספור הדמויות מתרוצצות על הבמה בתלבושות תקופתיות, מבוגרים, צעירים וילדים, חלקם חוזרים בדמות אחרת: כל אלה מצליחים לברוא גלריה משמעותית ולא שטוחה של הפנים השונות של היהדות המשתלבת לאורך עשרות שנים. אנחנו כקהל לומדים להכיר את המשפחה על כל צדדיה, מתחיה, ההזדקנות והשכול, החרדה ואי האמון. זו תמונה תיאטרלית עשירה וצבעונית, שהאינטנסיביות שלה סוחפת ומבלבלת ללא הרף בכוונת מכוון.
שנית, מפני שגם אם הפרטים ההיסטוריים ידועים היטב, וגם אם אין הרבה בין וינה של תחילת המאה ה-20 לתל אביב של המאה ה-21, הרי שיש ממד אוניברסלי משמעותי ב"ליאופלד-שטאט" שרלוונטי לכל מקום, לכל זמן ולכל קבוצה: הניסיון הסיזיפי של מיעוט להשתלב בחברת הרוב מול גזענות מושרשת ואפליה מובנית. מבלי שנידרש להשוואה כלשהי, זהו נושא שבוודאי רלוונטי לחברה הישראלית, שבה היהודים הם חברת הרוב ההגמונית ואילו מיעוטים אחרים הם אלה שמנסים למצוא את מקומם לצידה. בהקשר זה, לא במקרה בחרו בהבימה ללהק לתפקיד הראשי את נורמן עיסא, שחקן ערבי-ישראלי-נוצרי מצליח ומוכר, כתזכורת קבועה על הבמה להיבטים העכשוויים של הסיפור. עיסא מרשים מאוד ושובה לב בתפקיד הזה, שבמהותו הוא טראגי ונורא וכולל חורבן כלכלי, משפחתי ובעיקר זהותי. הקאסט כולו מפואר וכולל כמה שחקנים נפלאים כמו אסנת פישמן, ושלום שמואלוב ועוד ועוד (יסלחו לי כולם, צוות השחקנים עולה על 25 בני אדם), אבל שני שחקנים שחשוב לציין במיוחד הם יוסיפוביץ' החד כתמיד בתפקיד נוגע ללב כמתמטיקאי הרציונלי שהולך ומאבד את היגיונו בעקבות השכול, ואת אלכס קרול, המגלם גם את פריץ האנטישמי, גם את יעקב בנו של הרמן וגם את נתן, בן המשפחה היחיד ששרד את השואה. שלוש הדמויות האלה חדות לשון, מרירות ודוקרות, והוא גונב את ההצגה בכולן.
ולבסוף, ישנו הדיון המתעתע בזיכרון ההולך ודוהה, מתעצב ונכתב מחדש, וההצפה של העבר שמתערבת בתפיסת ההווה - דיון שמעניק להצגה את הנופח הפיוטי שלה. דיאלוג מרכזי במערכה הסוגרת נסוב סביב צלקת והזיכרון האבוד מאחוריה, ולא במקרה: היא משמשת מטאפורה מושלמת לפצע שממשיכים לחיות איתו גם כשהנסיבות שבו נוצרו נשכחות. הניסיון של הדמויות בתמונה הזאת לשחזר את העבר ולגעת בו הוא הרעיון העמוק ביותר שבו עוסקת בסופו של דבר ההצגה כולה: להציל את התמונות שבאלבום ולהשיב את האנושיות לאלו שאנושיותם נשללה מהם. ולו מסיבה זו, הוא מרוויח את מחיאות הכפיים שלו ביושר.