זה לא היה עד כדי כך מצחיק, זה לא היה עד כדי כך משוכלל, וזה לא היה עד כדי כך מהודק - אבל בחיי, כמה שזה היה נחוץ. מי יודע אם זו הבלחה חד פעמית או התחלה מפתיעה של עונה, אבל הקאמבק הקצר של "ארץ נהדרת" בעת הזו, ערב ההצבעה על הצעת החוק לביטול עילת הסבירות ותחילתה הרשמית של דעיכת הדמוקרטיה בישראל, היה כמו אוויר לנשימה.
לא רק בגלל טלי גוטליב של ליאת הרלב או שקמה ברסלר של עלמה זק, שני חיקויים שייכנסו לפנתיאון המפואר של ארץ לדורותיה. ובוודאי לא בגלל הדאחקות הברנז'איות נגד ערוץ 14 ובעד קשת 12 (כן, כולנו הבנו שגיה באר גורביץ' גם מתמודדת ב"רוקדים עם כוכבים"), או הכניסה המאולצת לבמה של איציק "גאה על שישה מיליון אשכנזים שרופים" זרקא - אירוע כל כך מופרך שאיכשהו הצליח להיבלע ברצף האינטנסיבי של הדברים, ולכן, בין היתר, התפספס לגמרי במערכון.
אז למה? אולי פשוט מפני שמרגע שהחלה, כל כך הורגש עד כמה היא חסרה. זאת לא נוסטלגיה ריקה, אלא מילוי של צורך ממשי: העובדה שבאחת התקופות המטורפות בדברי ימי המדינה אין באמת סאטירה משמעותית על המסך - להוציא "מה שתגידו" הצנועה בכאן 11 - היא מציאות שלא עומדת במבחן הסבירות. באיזו מין דמוקרטיה משתולל ככה שלטון בלי שיעשו ממנו צחוק? בלי מראה לספינים, לשקרים הבוטים, להסתה ולליצנות? ואלוהים יודע שיש חומרים.
אבל, כמו שאומר ננסי ברנדס, עכשיו ברצינות - והרצינות היא חלק מהסיפור. לא כל כך משנה אם אתם בעד או נגד המהפכה המשפטית, אבל אם אתם עוקבים ואכפת לכם - כנראה שהמועקה ממה שקורה כאן ברחובות משתלטת גם עליכם בכל פעם שאתם צופים במהדורה או פותחים את הטוויטר. הכל כל כך מטורף, והגוף מגיב בהתאם: הזעם נאגר, הכעס משתולל, הדם רותח בוורידים. הומור לא באמת יכול לשנות את המציאות הזאת ולא יגן על הדמוקרטיה, אבל הוא יכול לפרק טיפה מתח, טיפה לשחרר את העצבים, טיפה להוציא את האוויר מהבלון - בדיוק הטיפה שצריך כדי לא להשתגע.
המערכון של "ארץ נהדרת" ממליאת הכנסת הזכיר את מערכוני יום הבחירות שלהם - יותר שליפה מהירה מהמותן לכל הכיוונים מאשר מערכון מנומק ומדויק. היו שם כמובן גם ביבי-מריאנו עם ההתייבשות, לוין-בר-נתן המריר ורוטמן-לזרוביץ' האינפנטיל, דרעי-ביטון וגולדקנופף-טייכר עם השטיקים הקבועים, קרעי-פיניש עם הגימטריה והרפורמה בתקשורת וכמובן בן גביר-חסון וסמוטריץ'-באר-גורביץ' עם הפיתות והקריסה של הסדר והכלכלה. את כל זה היה די קל לנחש מראש, וכנראה שזה גם מתבקש. היו שם כמה פאנצ'ים די חריפים, ואפילו מחווה מצחיקה ובלתי צפויה לסרטון מחאת האקפלה נגד יולי אדלשטיין, אבל בסך הכול, בהתחשב בחומרת הרגע, "ארץ נהדרת" עשתה את שלה ולא יותר. מי שציפה לשבירת הכלים או לאגרוף נוקב בבטן, כמו שהחבורה של מולי שגב בהחלט יודעת לעשות כשהיא רוצה - התבדה.
ובכל זאת, בין כל הבדיחות הנורמליות האלה, התעקשו הכותבים של "ארץ" להטמין מוקש אחד חשוב וחכם שבעצם חושף את הטירוף כולו - הם הדגישו שוב ושוב את המלחמה על השפה, כלומר: את הממד המגוחך במלחמה של קואליציית הימין דווקא במושג "סבירות". וכך אומרים רוטמן-לוין (כלומר לזרוביץ'-בר-נתן): "ביטלנו את הסביר, נבטל גם את ההגיוני", ואחר כך: "נבטל גם את ה'רציני-איתי'", ולבסוף: "נבטל גם את השפיות". זה לא רק דאחקה חוזרת, אלא קליעה בול למטרה - כזו ששוזרת את האירוע הקונקרטי עם התחושה הכללית שכל הברגים שעוד החזיקו איכשהו את המציאות הישראלית התרופפו לכל עבר. ומול הכאוס הישראלי הזה, פשוט אי אפשר להמשיך בלי "ארץ נהדרת". הם פשוט חייבים להיכנס לאירוע.