אם לא תתרחש שום הצלה של הרגע האחרון, קולנוע לב סמדר שבירושלים יסגור בחודשים הקרובים את שעריו, אחרי כמעט מאה שנות פעילות. רבים יגידו - אלו לא החדשות הרעות ביותר של השבוע. הם גם יצדקו: ביום בו הוכרזה סגירתו, הושלם גם השלב הראשון במהפכה המשפטית עם ההצבעה של הכנסת על ביטול עילת הסבירות. ומה יותר חמור, קמילת הדמוקרטיה הישראלית או בית קולנוע ירושלמי שנסגר? כנראה שהראשון. ובכל זאת, כל מה שעומד מאחורי נפילת לב סמדר מעלה תחושות קשות במיוחד.
לב סמדר הוא מוסד היסטורי שנראה כמו גלויה מפעם - וייתכן שזאת הייתה הבעיה כל הזמן הזה: בית קולנוע של אולם אחד, שפועל לצד בית קפה קטן ומתוק. הרחוב, עמק רפאים, הוא מהיפים במדינה כולה, בליבה של המושבה הגרמנית, כמו בועה שקפאה בזמן. הציוד מיושן, האבן ירושלמית, ומי שנכנס אליו מרגיש חלק מתקופה אחרת בה רשתות ענק עוד לא השתלטו על עולם הקולנוע - לפחות לא בישראל.
למעשה, מכל בתי הקולנוע הפעילים בארץ, לב סמדר הוא כנראה הוותיק מכולם: הוא קם שנים רבות לפני קום המדינה, והקהל הגיע, בין אם היה מדובר בקצינים בריטים מימי המנדט, משפחות דתיות-לאומיות מקטמון או סבתות מרחביה שחזרו מהפגנה כלשהי. הקהל של לב סמדר היה נאמן ואוהב מאין כמוהו, והוא הסיבה שבגללה הקולנוע הזה לא נסגר עד עכשיו. אבל זאת כנראה הטרגדיה הגדולה של הקולנוע כולו: מדובר בעסק שמסתמך על אהבת הלקוח אליו, ובעסקים, אהבה זה פשוט לא מספיק.
לא מפתיע, אבל עצוב נורא
"לב סמדר" נסגר מסיבה פשוטה מאוד: רשת בתי הקולנוע לב עוזבת את ירושלים אחרי הפסדים מתמשכים. ואכן, קשה לחשוב על סיבות כלכליות להמשיך להפעיל בתי קולנוע שפועלים במתכונת של אולם יחיד (ולא גדול במיוחד - 300 מושבים בסך הכל) - במיוחד בתקופה שבה בתי קולנוע ברחבי האולם נאבקים על כל צופה. בשנים האחרונות הקהל המבוגר (קהל היעד האידיאלי לסרטי קולנוע לב, סרטים שהיו לז'אנר בפני עצמם) מדיר את רגליו מבתי הקולנוע. הקורונה, כמובן, לא הועילה, אבל שרתי הסטרימינג השונים ממש קברו את התעשייה ככל שזה נוגע לסרטי איכות למבוגרים. לקהל המבוגר אין סיבה לצאת מהבית כשיש לו תכנים מקוריים, מהנים ומורכבים שיכולים לנחות אצלו בבית בלחיצת כפתור. "אופנהיימר" הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, ויש לקוות שאחריו יותר סרטים למבוגרים ישובו לשבור קופות על המסך הגדול - ועד אז, בתי קולנוע ימשיכו להסתמך על סרטים לכל המשפחה, ומוסדות כמו "לב סמדר" ימשיכו להיפגע.
אבל אולי אין שום סיבה להיות מופתעים מעזיבת בעלי זיכיון "לב" את ירושלים. הרי העיר הזאת ננטשת. ירושלים עדיין עיר בירה, אבל כפי שכתב חיים לוינסון מוקדם יותר השבוע ב"הארץ", ירושלים היא עיר בנפילה חופשית: עיר עם עבר מפואר של סצנה אינטלקטואלית ופלורליסטית ואפילו קצת חיי לילה. היום היא שממה תרבותית. כשגדלתי בה (כתושב מושב שורש שצריך לנסוע אליה באוטובוסים ארוכים; ירושלמים אמיתיים מנעו ממני, ובצדק, להגדיר את עצמי כאחד מהם), העבר הזה כבר היה להיסטוריה, אבל בכל זאת היה כיף גדול להסתובב בה בחמישי בערב ובמוצאי שבת. "לב סמדר" היה קולנוע שהציג את הסרטים הכי טובים בעולם במרכז הבירה, גם בשבתות וחגים. אלא שבשנים האחרונות, כך מתברר, לא משתלם להיות חילוני בירושלים.
רשת בתי הקולנוע "לב" עוזבת את ירושלים, וכמוה גם חברי הצעירים שחלמו על חיי רווקות קסומים בין קודש לחול ובין עזה לברלין. ובצדק הם חלמו: ירושלים היא אחת הערים הכי יפות, מיוחדות ומטורללות בעולם, אבל היא באותה המידה עיר בירה שלא מתיימרת לדאוג למוסדות התרבות הוותיקים ביותר שלה.
וזה, הרי, אחד הדברים הכואבים ביותר במותו של "לב סמדר": המקום הזה מקרין סרטים כבר קרוב למאה שנה. אין בישראל בתי קולנוע ותיקים כמוהו. נדמה שבכל פינה אליה תפנה בארץ תיתקל באיזושהי אנדרטה, באיזושהי אבן עם לב אדם, אבל בתי קולנוע היסטוריים לא מקבלים את היחס הזה: יש בדיוק ארבעה תאגידים של בתי קולנוע מסחריים בישראל (בנוסף לסינמטקים), ובתי קולנוע עם פאסון שכונתי הם נחלת העבר. ישראל היא מדינה שכולה מסורת, אבל אהבת המסורת הזאת משום מה לא תופסת לגבי קולנוע בפרט ותרבות בכלל.
קולנוע לב סמדר סוגר את שעריו, וזה מאוד לא מפתיע, אבל עצוב נורא, בין השאר בגלל שסגירתו נדמית כמו המשך טבעי של אירועי הימים האחרונים. הוא אמנם נראה כמו מעוז של ישראל הראשונה, זאת שכיף מאוד לבזות (במידה מסוימת של צדק); אבל הוא היה כמו מקדש קטן לקולנוע, בית קולנוע שהוקם ב-1928, כ-30 שנה אחרי שהקולנוע המוצא וכשנה אחרי שהוא התחיל לדבר. הוא היה המקום שאליו הלכתי עם חבר בכיתה ח' כדי לראות את "יהודי טוב" אחרי שהברזנו מבית ספר. והוא לא היה רק פנינה של נוסטלגיה - הוא היה מקום שבאמת ובתמים אהב קולנוע, ולא רק את הכסף של רוכש הכרטיס הממוצע. אבל כאמור, אהבה זה לא מספיק. בטח לא כשמנסים לנהל בית עסק בירושלים. השבוע, סגירת שעריו של "לב סמדר" אחרי 95 שנות פעילות נראית סימבולית במיוחד - ובמובן הזה, היא גם די מפחידה.