"ילד מטריה" הוא הלהיט המרגש של השנה. ההגשה של עטרה אוריה המוכשרת, הגיטרה המרגיעה, והתוכן הלא צפוי: בלדה מרירה על ילד שספג בריונות קשה מידי הבריונים שלא הבינו מה הקטע שלו. זהו סיפור פשוט, כמעט פייסבוקי בדרך בה הוא מנוסח, על ילד תמוה אחד שעובר בריונות, ועל היום בו נהיה לחברה הטוב של עטרה - שמספרת את הסיפור בגוף ראשון. והחברות הזאת נותנת מזור לכאב, אבל זה לא מספיק - ובסוף השיר ילד המטרייה, עומר, לא מגיע לבית הספר, ונעלמות עקבותיו.
העובדה שהשיר הצליח כל כך די מפתיעה: מאז ימי ג'יין בורדו, שירים כאלה פשוט לא נהיים ללהיטים. "ילד מטריה" התברג למצעד הישראלי השבועי של גלגלצ, הגיע למקום הראשון במצעד של ספוטיפיי ישראל, נצפה מעל מיליון פעמים בטיקטוק וגם הסב את תשומת לבו של הראפר איזי, שבחר לכתוב את ההמשך שהוא מדמיין למתרחש באותו שיר (התוצאה, במחילה, הייתה דבילית). השיא היה כשאוריה הוזמנה לבית האח הגדול כדי לבצע את השיר. יש לקוות שהקשיבו לו: מדי עונה צפה בבית סוגיית הבריונות והחרמות.
אין סיבה שלא נפרגן לאוריה, בין השאר בגלל שקשה למצוא שירי פופ ישראלים מהשנים האחרונות שבאמת דיברו על המחירים החברתיים שמשלם מי שבוחר להיות מוזר - במידה מסוימת, אוריה מביאה לשולחן משהו שלא קיבלנו הרבה זמן.
הפופ הישראלי אוהב לדבר על מוזרות, אבל בשנים האחרונות הוא עושה זאת בצורה מאוד ספציפית. מאז שעברנו מהרוק המדוכדך של הניינטיז למנטליות ה"מוכרחים להיות שמח" של המאה הנוכחית, הילד המוזר נדחק הצדה - וכשהוא זוכה לאור הזרקורים, הוא חייב להיות גדול מהחיים. אביב גפן ועמיתיו נהיו למקובלים, ובלתי אפשרי לראות עליהם שפעם נחשבו לווירדוז. אורית שחף של "היהודים", שחקקה את המוזרות בפנתיאון המוזיקה הישראלית עם השאלה "מי אמר לך שאת מוזרה, ומי אמר שזה אסור" פינתה את מקומה לקאברים ידידותיים לקהל של אותו השיר, מפי מלכות מיינסטרים אהובות כמו נינט טייב וזהבה בן (האחרונה ביצעה אותו באותו בית "האח הגדול", שם התארחה אוריה עם ילד המטריה שלה).
נועה קירל תשיר ש"הם אומרים שאני מוזרה", אבל אין בה אלמנט אחד שאינו מהונדס ופונה ישירות לכל עם ישראל (זהו, למעשה, הקסם שלה). לצדה אנה זק מתגאה בחריגתה מהנורמה בכך שהיא מעזה לנעול אולסטאר וללבוש גופיות; כשהיא שואלת את הקהל "מי זאת", לאף אחד אין ספק - מדובר במלכת הכיתה. נס וה"תיק קטן" שלה דווקא לא משחקים במגרש של הילדות המקובלות (אותה אפשר למצוא במחששה), אבל מראפרפת בביטחון של מי שלא סופרת אף בריון. אגם בוחבוט לעולם לא תיראה לנו כמוזרה - ריבונו של עולם, מדובר ביהלום של המדינה!
בשנים האחרונות הפופ הישראלי קיבל לחיקו רק עוד שלוש זמרות אחרות שאפשר לתאר כ"מוזרות" - נטע ברזילי, אלה-לי להב ונונו. ברזילי הכירה לנו מכשירים שרובנו לא שמענו עליהם, שרה בקוריאנית בגמר "הכוכב הבא" וחיקתה תרנגולות על במת האירוויזיון, אבל עשתה זאת כדיווה גדולה מהחיים. להב צהלה ש"פסיכי זה הקטע", התגאתה בכל המשונה בה, מכרה לנו את מוזרותה באריזה סקסית ושמחה. נונו הגיעה עם פריזורה דמוית-בייגלה, שרה שירים קומיים, חורגת מהנורמה אבל מבהירה לכולנו כמה היא מעוררת הזדהות: הקצב ביזארי, האופנה הזויה, אבל גם היא, כמונו הנורמיז, אוהבת להתאים את הגיף הנכון לשיחה, מסוכסכת עם מזגנים שפועלים ביום קר, ומוזרה ככל שתהיה - היא חיה את החלום, יודעת כמה היא שווה, ולנו אין ברירה אלא להסכים איתה. ברגע שהפופ הישראלי הרשה לעצמו להיות ביזארי, הוא נמכר להמונים באריזה מועצמת ומלאת ביטחון עצמי.
שזה טוב, אבל גם חשוב להודות באמת המרה, שנמרחת לאורך סיפורו הסנטימנטלי של ילד המטרייה: קשה להיות מוזר. יש מחירים חברתיים אמיתיים שמשלמים האאוטסיידרים, והמחירים האלה הופכים מהר מאוד לצלקות. לרוב, אלו שהחברה תגדיר כמוזרים לא ירגישו חזקים כפנתרה. זאת תזכורת נחוצה, אבל גם ראוי לבחון גם מה בעייתי בחגיגה התקשורתית שמסביב לילד המטרייה.
הפחד האמורפי האולטימטיבי
בעבר, אם ילד כלשהו עבר חרם לא היינו קוראים עליו בעיתון. השנה, הצעירה אופק ראשון הדליקה משואה בזכות פעילותה ב"סיירת החרם", במסגרתה היא נלחמת עבור כל ילד שהוחרם על ידי "חבריו". בחודש שעבר נודע שתשתתף בפרסומת לדיסקונט. חבר הכנסת אלמוג כהן יזם הצעת חוק שמחייבת מבוגרים ששומעים על חרם הנעשה בקרב קבוצת ילדים לדווח על כך מיד. האם כהן עצמו התנהל בבריונות במהלך כהונתו הקצרה כחבר כנסת? יכול מאוד להיות, אבל למה שייתן לזה להפריע לו להילחם בבריונים צעירים וחלשים ממנו?
למזלו של "ילד מטרייה", הוא יצא בתקופה בה החברה הישראלית החלה להתייחס לתופעה הזאת כקונצנזוס הקל ביותר במשחק. "חרם" הפך לפחד האמורפי האולטימטיבי, והבריון הבית-ספרי נהיה לאויב האולטימטיבי. הפחד המשתק מהחרמת ילדינו מאפשר לנו לדמיין נבל חסר תקנה, ובכך מקל עלינו להתעלם מכל מה שמורכב, מטושטש ומבלבל במה שמתרחש בבתי הספר.
האזינו לריאיון עם עטרה אוריה ב-103FM
סרטונים של קבוצות ילדים שתוקפים בהמוניהם ילד חלש יותר מכווצים את הבטן ושוברים את הלב. קל לראות אותם ולכעוס על אותם ילדים, תוך כדי התעלמות ממה שעומד מאחוריהם: הורים שחיים בחברה שנהיית אלימה וזועמת יותר מיום ליום, מערכת חינוך שבנויה מיסודה בצורה שמקשה על מוריה לראות ולהבין כל ילד וילד, מוזר או לא, וצורך אנושי בסיסי ומכוער להתאחד סביב איזשהו שעיר לעזאזל. "ילד מטריה" מחדד בצורה יפהפייה את הפחד שלנו מהיום שבו נגלה שכולם חושבים שאנחנו מוזרים מדי, ועל כן יש לנדות אותנו מהחברה. ייתכן שהשיח הרגשני שהוא חלק ממנו עשוי למנוע מאיתנו לחשוב לעומק על דרכים לעקור את הבעיה מהשורש.
"ילד מטריה" הוא אנומליה מבורכת בפופ הישראלי בהגשת זמרת צעירה ומרגשת שנוגע בעצב חשוף של כל מי שאי פעם היה ילד. ובכל זאת, יש לקוות שהוא לא יתחיל עוד גל של פוליטיקאים ומשפיעני רשת שבוחרים להשתמש במילה "חרם" ו"בריונות" בכל פעם שבה הם נתקלים במי שלא בא להם טוב בעין. חרמות זה דבר נורא, אבל שיח עצל ונטול מקוריות זה גם די מסתכל.