במדינה שבה אין רגע דל, או סקנדל או פסטיבל, אין רגע שקט. המציאות הישראלית משוגעת, רועשת, מבהילה, צפופה, מלוכלכת, נבזית. אם אין סערה פוליטית יש הסלמה, אם אין מלחמה אז אולי בתי החולים קורסים, ואם מערכת הבריאות בסדר אז מערכת החינוך שוקעת, וישנם כמובן העוני והרווחה והאקלים והשחיתות והסחבת, ועל האלימות ברחוב ובכביש ובעצם בכל מרחב שהוא כבר אין בכלל מה לדבר כי לך תדע מאיפה תבוא המכה.
זאת לא תחושה שנולדה בסבב הטירוף האחרון, אלא יסוד עמוק של הישראליות. אנחנו חיים בתוך הכאוס הזה, מקללים ומתעבים אותו, ויודעים שאין לו כוונה ללכת לשום מקום. ספק אם יש שיר שמנסח את התחושה הזאת טוב יותר מאשר "שקט" של יונה וולך, שמוכר בביצוע של דנה ברגר ולהקת בלאגן. שלח לי שקט בכל צורה שהיא, מבקשת וולך, שקט בקופסה מארץ רחוקה. רק שקט מופתי, ושום דבר מלבדו. הקול של ברגר, שנמתח ונמרח בסוף הפזמון במין אנחה ארוכה, מוסיף בלי מילים כל מה שצריך להיאמר. לא פלא שהוא חלק בלתי נפרד מפס הקול של יום הזיכרון: אין יום שמזכיר לנו יותר כמה חוסר השקט הוא בלתי נסבל.
והנה, "שקט" הגיע גם לטלוויזיה. לא בביצוע חמוץ-מתקתק באיזה ריאליטי מוזיקלי אלא בפרסומת תמוהה עד כדי הזויה, ובאדרת קצת אחרת. אמנם מבצעת אותו גם הפעם זמרת ענוגה, אבל הלחן מעט שונה, ובעיקר בעיקר - התפאורה: התעשייה האווירית, שחוגגת לה 70 שנה, בחרה משום מה לפרסם לנו בערוצי הטלוויזיה את מערכות הנשק שהיא מייצרת, ובין אמצעי לחימה אחד לאחר, אפשר להתפעם מנוף פסטורלי, ילדים משחקים ותינוק שנרדם. הרי מה יותר ביתי ונוסטלגי מטילים ומל"טים בשדה הפתוח? לרגע אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בפרסומת לגבינה לבנה. אחר כך מסבירים לנו בסוף הפרסומת שכבר 70 שנה התעשייה האווירית דואגת לעשות כל מה שצריך כדי שאנחנו "נוכל לישון בשקט בלילה", כאילו הישראלים נהנים מביטחון מושלם ולא חיים בחרדה ביטחונית שאין לה סוף.
על המסך מוצגות מילות השיר כאילוסטרציה, בשיא הרצינות ובמפגן מרהיב של חוסר מודעות עצמית. צורם במיוחד הרגע שבו מגיעות המילים "שלח לי שקט ממוכן" כשעל המסך מוצגת "מערכת אוטונומית קרקעית" - מין כלי רכב לא מאויש ועליו מותקנת "מערכת נשק נשלטת מרחוק", לפי אתר החברה - ולאחריה: "חימוש משוטט", שם מכובס לכלי טיס בלתי מאויש שמתאבד על המטרה שלו. ללא ספק: האסוציאציות המתבקשות של כולנו לשקט. הדימוי הזה כל כך גס, שלא האמנתי כשראיתי אותו בפעם הראשונה. לא ייתכן, חשבתי, שלא זיהו כאן את עומק האירוניה.
השילוב בין הכמיהה המצוטטת לשקט לכלי מלחמה הוא מעבר למשונה. הוא מקומם. אין שום דבר שקט בעימות צבאי, שבישראל הוא תמיד קרוב מדי לבית. הישראלים למודי מלחמות, הם מבינים מצוין מה זה אומר ומה זה עושה. די ברור להם שהנשק הזה הוא לא לקישוט, אלא להגנה מסכנת חיים במקרה הטוב, ולהרג ולגרימת נזק במקרה הרע. הרצון לאמץ דימוי חיובי מובן, אבל למכור לציבור את כל זה בעטיפה סטרילית של יוגורט או שניצל הוא ניסיון גס לאפר, להדחיק ולטשטש את מה שבאמת הדברים האלה עושים ובאיזה נסיבות משתמשים בהם, תוך זלזול עמוק באינטליגנציה של הציבור.
ומה הכי מגוחך? שהם לא מבינים שהם משתמשים בשיר שדוחה בדיוק את כל זה, שמבקש חיים נטולי חימושים ורעשים, שמתחנן לשקט מיום ההולדת ועד לסוף הדרך - שקט אמיתי, טהור, שלא מזוהם במלחמה שאף פעם לא די לה. אפשר רק לקוות שבקמפיין הבא יוותרו שם על "שיר לשלום".