שיטת הכתיבה של המוזיקאית לינדה פרי מבוססת על זרם התודעה. היא מתיישבת על הפסנתר או הגיטרה, מנגנת לעצמה כמה צלילים, מאלתרת כמה מילים - ובסוף יוצא מזה שיר. זה כנראה עבד לה כי היא כתבה ככה כמה המנוני ענק, המוכר בהם הוא כנראה "What's Up", אותו ביצעה כסולנית להקת "4 נון בלונדס" בשנת 1993. שלושים שנה אחרי והוא ממשיך לצבור פופולריות, עם יותר מ-1.5 מיליארד צפיות ביוטיוב.
ב-2001 פרי עבדה עם הזמרת פינק על אלבומה השני, ואף כתבה והפיקה לה את להיט הענק "Get the Party Started". במהלך העבודה המשותפת, פרי השמיעה לפינק שיר שהיא כתבה בשם "Beautiful". היא סיפרה לה שכשהיא הגיעה במהלך הכתיבה הספונטנית לשורה "אני יפה, לא משנה מה אומרים", היא נאלצה להפסיק לנגן. היא קמה מהפסנתר והתרחקה ממנו, בהבנה שהיא לא יכולה לשיר את המילים האלה, פשוט כי היא לא מאמינה בהן. היא לא הרגישה יפה, תחושה שקיבלה משנה תוקף מהתעשייה שדחפה אותה אל מאחורי הקלעים. פינק ביקשה ממנה לתת לה לבצע את השיר, אבל פרי סירבה. היא חשבה שהשיר לא צריך להיות מבוצע על ידי כוכבת פופ צעירה ונערצת. היא רצתה אותו לעצמה, במחשבה שהוא יעזור לה להחיות את קריירת הסולו שלה.
בהמשך אותה השנה היא פגשה את כריסטינה אגילרה, שנפגשה באותם ימים עם כמה מהמפיקים וכותבי השירים הכי גדולים בארה"ב, במטרה לשנות כיוון מוזיקלי - מאלילת נוער לזמרת רצינית. פרי הזמינה אותה לאולפן שלה למפגש בארבע עיניים. אגילרה הציעה שפרי תשיר לה כמה שירים שהיא כתבה "כדי לשבור את הקרח". פרי ביצעה כמה שירים, ולבסוף גם את "Beautiful". אגילרה התאהבה בשיר מיד, ואמרה שהיא מרגישה שהוא נכתב עליה. התגובה הראשונה של פרי הייתה דחייה. "חשבתי שהיא נורא שחצנית", היא סיפרה לימים, "חשבתי שהפרגית הלוהטת הזאת בת ה-21 סתם רוצה לשיר שיר על כמה שהיא יפה".
לבסוף, פרי הסכימה לתת לכריסטינה לבצע גרסת דמו לשיר. ברגע שהיא שמעה את הקול של אגילרה בפעם הראשונה שהיא שרה את השיר, היא הבינה שהיא טעתה לגביה. "קלטתי פתאום שהיא לא רצתה לשיר את השיר בגלל שהיא יפה", פרי הסבירה, "כריסטינה רצתה לשיר אותו כי היא חסרת ביטחון ודפוקה בשכל בדיוק כמוני. ברגע הזה אמרתי לעצמי: 'תעזבי את זה לינדה, זה השיר שלה". גרסת הדמו הזאת, הראשונית והבוסרית, היא הגרסה שלבסוף הגיעה לתחנות הרדיו ול-MTV.
כריסטינה רצתה לעשות עוד טייקים, אבל לינדה סירבה. היא הבינה שאסור ללטש את השיר הזה ולהפוך אותו למושלם בצורה מלאכותית. היא רצתה אותו גס וכואב, בלי מייקאפ. זו המהות שלו. אם תקשיבו טוב תוכלו לשמוע אפילו רעש של נייר ברקע, אלה הדפים עם מילות השיר שכריסטינה שרה מהם. היא עדיין לא ידעה את המילים בעל פה. אתמול בלייב פארק בראשון 14 אלף איש שרו את כל המילים של השיר הזה, בלי שום עזרים מיוחדים. כולם ידעו אותו בעל פה. לכולם הוא חרוט איפשהו עמוק בלב.
בשביל רגעים כאלה המציאו את כל הקונספט של ההופעות החיות. שיר שנכנס לאנשים ללב לפני יותר מ-20 שנה, פוגש מדי ערב קהל שעדיין מתרגש ממנו. בישראל הוא בוצע אמש לראשונה על ידי הזמרת המקורית. בזמן אמת השיר אומץ על ידי הקהילה הגאה, הרבה בזכות הקליפ שלו - אבל זה שיר שיכול לגעת בכל אדם שמחפש כוח פנימי. הוא עובד היום בדיוק כפי שהוא עבד ביום שהוא נכתב. חלק מהנשים הצעירות ששרו עם אגילרה את השיר אתמול בראשון לציון אפילו לא נולדו כשהשיר הזה נולד, אבל הוא נכתב עליהן, ובשבילן, באותה מידה. האלפים הרבים מהקהילה הלהט"בית שמילאו את האמפי בגאווה שרו את השיר לצד גברים בכיפות סרוגות ונשים בכיסוי ראש. זו תמונה יפה שאפשר (עדיין) לראות רק בישראל.
המדהים באמת הוא שהשיר נכתב כשמארק צוקרברג היה בן 17, ועוד לא הספיק לכתוב את הקוד לאתר שיהרוס את האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה. התעסקות במראה חיצוני הייתה קיימת כנראה מאז שהאדם הקדמון התחיל ללכת זקוף, אבל ב-20 השנים האחרונות הרשתות החברתיות, ביחד עם הפילטרים והפוטושופ הפכו את האובססיה שלנו למראה חיצוני למגפה בינלאומית. הקשר בין דיכאון ושאר מחלות נפש לרשתות החברתיות מבוסס יותר מתמיד. כריסטינה אגילרה עצמה יודעת את זה, וב-2022 חידשה את השיר (בפעם השלישית), תוך כדי שהיא מקדמת ארגונים בינלאומיים לעזרה לצעירים שסובלים מבעיות דימוי עצמי, כמו גם לטראנסים שסובלים מבעיות נפשיות.
וכשהיא שרה את השיר הזה על הבמה בראשון לציון, בפעם ה-290,231 שלה, היא שרה אותו בדיוק כמו בפעם הראשונה. לא בצורה מושלמת, כי זה יפספס את הפואנטה, אלא בצורה אותנטית. היא כואבת אותו כמו אז. יש שירים במופע שהיא מבצעת כמעט על אוטומט, יש שירים שצריך לעשות עליהם וי - אבל זה שיר שהיא יודעת שאלפי אנשים עמדו בפקקים שעות בשבילו, ומגיע להם לקבל את הגרסה הכי כנה שלו. היא נתנה להם בדיוק את מה שהם רצו, במופע ש"שיא הרגש" הוא קטן עליו.
אלא ששיר אחד, גדול ככל שיהיה, לא שווה לבדו את מחיר הכרטיס (לא כולל בייביסיטר, וחצי טנק דלק שהולך על היציאה מהחניה המופלאה בלייב פארק). אגילרה יודעת שהיא הגיעה לישראל לראשונה באיחור של כמה עשרות שנים, והיא פיצתה עם סטליסט נפלא שכולל טעימות מכל הרגעים הגדולים שלה. היא פתחה בצורה חזקה עם שלושה שירים מ-Stripped, אותו אלבום קלאסי שהפך אותה מ"חיקוי של בריטני" לאחת הזמרות הגדולות בעולם. המשיכה עם חזרה ללהיטים שהפכו אותה לכוכבת בגיל 19 ("Genie in a Bottle" ו-"What a Girl Wants") ובין לבין אירחה את עדן בן זקן לדואט מרגש ל-"Hurt", אותו היא לא ביצעה בהופעה 15 שנה.
הביצוע של "Hurt", שגם אותו הפיקה במקור לינדה פרי, לא נגע בשלמות מוזיקלית, רחוק מכך - ועדיין הוא היה אחד משיאי הערב. זה השיר שכריסטינה נשמעה בו הכי פחות טוב ווקלית, בעוד עדן בן זקן לא הצליחה להסתיר את התרגשותה מהמעמד. עוד שתיים-שלוש חזרות והביצוע היה יכול להיות חד יותר, אבל אז הוא היה מאבד את היופי שנולד מהשילוב הגולמי הזה בין שתי הזמרות, שהרבה יותר מאוקיינוס מפריד ביניהן, אבל שיר אחד נצחי מחבר ביניהן. כריסטינה אגילרה שיתפה פעולה עם שמות גדולים יותר מעדן בן זקן, אבל היא מעולם לא התחילה שיר עם המילים המפורשות: "30 שקל". וכן, עדן לא פספסה את ההזמנות להזכיר לקהל בדיוק איפה הם נמצאים. זה היה אחד הרגעים הכי אמיתיים במופע.
רשימת הלהיטים שכריסטינה מביאה איתה להופעה מרשימה במיוחד. "Your Body", "Feel This Moment" וכמובן "Fighter" הם שירים שנולדו להופעות חיות, ואגילרה מטפלת בהם בצורה מקצוענית, כזאת שהפכה אותה לאגדת הפופ שהיא. גם הקאברים ל-"Lady Marmalade" ו-"Say Something" הם כבר מזמן שירים שלה בטאבו, ואפילו "Moves Like Jagger", שבו במקור יש לה קטע קטן, הצליח להקפיץ את הקהל לא פחות מאשר בהופעה של מארון 5.
חשוב לציין שלא תמיד זה עבד. למרות רשימת השירים המוצלחת, ולמרות הקול הענק שכריסטינה עדיין מתחזקת - היו לא מעט רגעים מתים בהופעה. כריסטינה עצמה נראתה קצת חסרת אנרגיה פיזית על הבמה, ולא פעם נראה שהיא מתקשה לשיר ומסתמכת על הפלייבק שמנוגן ברקע השירה החיה שלה. ואכן, לקראת סיום ההופעה היא הסבירה שהיא נפצעה בברך לפני סיבוב ההופעות ולכן לא יכולה לנוע על הבמה כפי שהיא רגילה. הפציעה הזאת אולי מסבירה גם למה היא נעלמה מהבמה מדי פעם והשאירה את הבמה לשמונה הרקדנים שלה, שנתנו וייב כבד של מסיבת גייז חובבנית (לא שיש בזה משהו רע כשלעצמו). במקרים אחרים הבמה נשארה ריקה לגמרי, כאשר המסכים הראו קטעי קישור מוזיקליים לא מעניינים במיוחד. מי שחשב שכריסטינה תחזור עם איזה לבוש אחר, הופתע לראות את אותה גברת עם אותה אדרת. המעריצים בישראל חיכו יותר מ-20 שנה בשביל הופעה של כריסטינה בחצי קלאץ'.
בנוסף, כמו כמעט כרגיל בלייב פארק בראשון, הקהל שלא היה בקרבת הבמה קיבל חווית הופעה שונה לגמרי, עם סאונד בעייתי בלשון המעטה שהרגיש קצת כמו ערב קריוקי חובבני. זה גרם לכך שחלק מהקהל יצא באקסטזה מכך שהוא ראה מקרוב דיווה בגודל טבעי, בעוד שמי ששילם כרטיסים על אזור שכונה "גולדן רינג B" (בפועל: כל אזור האמפי עצמו) הרגיש מרומה. עברתי בעצמי בין האזורים השונים כדי לחוות את ההבדלים, והפער בסאונד היה פשוט בלתי נסבל. ככל שהתרחקתי מהבמה, כך הקול של כריסטינה השתלט יותר על הרמקולים והפך לצורם. גם העובדה שבלא מעט מקרים מסכי הענק הקרינו וידאו ארט בוהק במקום את דמותה של כריסטינה גרמה לאנשים בחלקים "הרחוקים" מהבמה להרגיש פשוט בפלנטה אחרת. לא מעט נטשו את האמפי במהלך הביצוע היפה של "ביוטיפול", שני שירים לפני סיום ההופעה, כדי להספיק לחניה המקוללת של הלייב פארק. קשה היה להאשים אותם.