בקיץ 1928 גמלה בליבו של הסופר והמשורר דוד פוגל ההחלטה לעלות לארץ ישראל. הוא אף תרגם את ההחלטה הזאת לשפת המעשה - הוא פנה אל הסופר אשר ברש, עורך כתב העת "הדים", שנחשב אדם מקושר, בבקשה לנסות להשיג עבורו אשרת הגירה לארץ.
המחשבות על ארץ ישראל תועדו פה ושם ביומנו של פוגל כבר בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, אף כי בדרך כלל היו האזכורים קצרים, שבריריים ונטולי מחויבות כלשהי.
"לפעמים, כשסבלנותי פוקעת, הייתי רוצה לברוח מכאן לשאול תחתיות, לאפסי תבל: לאמריקה, לארגנטינה, לברזיליה, או לארץ ישראל, בלי שום הבדל לאן, רק לברוח, שלא להיות כאן", כתב פוגל ביומן ב-20 בפברואר 1913, חודשים אחדים אחרי שהגיע לווינה מווילנה.
ונדמה שהיסוד הזה של "רק לברוח, לא להיות כאן..." משקף לא מעט מחייו ומאישיותו. הוא נולד בעיר סטנוב באוקראינה ב-15 במאי 1891. ב-1909, כשהיה בן 18, עבר לעיר וילנה ושהה שם כתלמיד ישיבה, אולם כל מה שהיה בווילנה - לטוב ולרע - נדחק הצידה בעקבות המפגש של פוגל ובין שתי נשים - אם ובתה. בפרק זמן מסוים בחייו בווילנה, היו פוגל ואחד מחבריו דיירי משנה של צילה גרקנזון, שהתגוררה בגפה עם שלושת ילדיה בדירה קטנה ובה מטבח ושני חדרים. עד מהרה התפתחה פרשת אהבים בין פוגל ובין בעלת הבית שלו, שהייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים, וכשמאס באם, החלו להתרקם יחסים אינטימיים בינו ובין בתה חנה, שאותה לימד עברית.
ב 1912 עבר לגור בווינה וכעבור שנתיים, בתחילת מלחמת העולם הראשונה, נעצר על המשטרה ונכלא בשל היותו נתין רוסי ("לרוסיה יש עכשיו מלחמה עם אוסטריה", הסביר לו השוטר שבא לעצור אותו). המאסר עורר בפוגל רגשות סותרים. לרגע סבר שהוא רואה את היתרונות הטמונים במאסר, שחילץ אותו באחת מחיי עוני ומחסור בווינה. באמצע יולי 1916 שוחרר וחזר לווינה, אבל גם שם סבל תדיר מחוסר כסף, חי בבדידות ומתוך תחושה של ריקנות ולא פעם נקלע למצבי דיכאון.
עודו מדשדש בהוויה הווינאית, פגש פוגל את הלנה לוי, המכונה אילקה, צעירה ילידת בודפשט. ב-21 באוגוסט 1919, שלוש שנים אחרי פגישתם הראשונה, נישאו פוגל והלנה לוי בטקס צנוע שנערך בבניין בית הכנסת הגדול בווינה.
באמצע ינואר 1925 שהה פוגל בעיר המרפא מראנו בצפון איטליה. במסגרת שהותו שם, מתוך רצון להחלים ממחלת השחפת בה לקה, פגש את עדה נדלר. הצעירה בת ה-24 כבשה את ליבו של פוגל בן ה-33 ממבט ראשון, ואילו היא הלכה שבי אחרי המשורר הווינאי המבריק והשנון, שזה עתה הוציא ספר שירה ראשון - "לפני השער האפל".
משם עבר פוגל לפריז ושידל את עדה נדלר לבוא איתו, למרות שתנאי המחייה והקיום שלו שם רופפים מאוד. במכתביו לעדה נמנע פוגל מלהזכיר את אשתו. אילקה הייתה מאושפזת אז בבית חולים בווינה, ואולי מן הסתם הוא רמז לעדה שהיחסים בינו ובין אשתו קרובים לסיום. והנה כשהגיעה לפריז, התברר לעדה כי הוא עדיין נשוי לאישה שבווינה.
סקירה מצומצמת כמו זאת לא יכולה כמובן להקיף את כל נפתולי חייו של פוגל. אומר רק שמפריז הגיעו כאמור עדה ודוד פוגל לתל אביב, וכאן נולדה בתם היחידה תמרה, אבל גם כאן לא החזיקו מעמד ובחודש מאי 1930 חזרו לאירופה, שהו בוורשה ובווינה, וב-1932 חזרו לפריז.
בתחילת מלחמת העולם השנייה עזב פוגל את פריז ונסע עם בתו לעיר אוטוויל, שם הייתה עדה מאושפזת בעקבות מחלת השחפת. באוקטובר 1939 הוא נעצר ונכלא, הפעם בשל היותו נתין של אוסטריה. בעקבות כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית הוא שוחרר וחזר לאוטוויל. בפברואר 1944 נתפס על ידי הגסטפו, הועבר למחנה הריכוז דראנסי ומשם נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ, שם מצא את מותו.
ובין כל השנים האלה הוא התעקש לכתוב דווקא בעברית, למרות שלדעת הרבה חוקרים, אם היה כותב ביידיש היה זוכה מן הסתם בהצלחה כלכלית ומסחרית הרבה יותר גדולה.
פוגל נשכח כמעט לחלוטין, עד שיום אחד, ב"בוידעם" בחדר האמבטיה של אשר ברש, נמצא כתב היד שלו הרומן הגדול שלו "חיי נישואים" והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה: בינואר 1954, פרסם המשורר נתן זך מאמר גדול בשם "בעקבות משורר שנשכח" במוסף הספרותי "משא" של העיתון "למרחב", ובו העלה על נס את שירתו של פוגל, והציב אותה כאלטרנטיבה ל"כוכבים" (אלתרמן ושלונסקי) של השירה העברית באותה התקופה.
אחד הצעירים הנלהבים שקרא את המאמר של זך הוא פרופסור מנחם פרי, לימים גם ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. כבר בחוברת הראשונה של "סימן קריאה", הרבעון המעורב לספרות שהוציא ב-1972, הופיע מאמר גדול על השירה של פוגל, וב-1986, 14 שנה אחר כך, יצא הרומן "חיי נישואים" במהדורה מחודשת בהוצאת הקיבוץ המאוחד-סימן קריאה, והפך תוך מספר חודשים לרב מכר.
שיריו של פוגל הולחנו (הידוע ביניהם הוא כמובן "בלילות הסתיו" עם הלחן הנפלא של שם טוב לוי) והוא הפך נכס צאן ברזל בתוך הספרות העברית המתחדשת, למרות שכאמור בארץ עצמה הוא שהה רק פחות משנה.
עכשיו מגיעה הביוגרפיה המקיפה והמרשימה שכתב ד"ר דן לאור, שאחראי כזכור גם על הביוגרפיות המונומנטליות של עגנון ושל אלתרמן. כדרכו של לאור זוהי ביוגרפיה מפורטת מאוד ועשירה, הזורקת אור על פרקים עלומים בחייו של פוגל. לאור מיטיב להאיר ולשרטט את הנפש הסוערת של פוגל, על שלל הסתירות, האורות והצללים שבה.
ובנימה אישית - לפני חודשיים, הלך דן לאור במפתיע לעולמו. זכיתי להיות איתו בקשר כאשר הכנתי את העיבודים שלי לבמה ליצירות של עגנון ("מזל דגים", "המלבוש" ו"כלב חוצות"). זכיתי לליווי צמוד, ב"גובה העיניים", נדיב ושופע ידע, וכך אני מתרשם היה עם כל מי שזכו לעבוד במחיצתו (לאור כיהן בין השאר כראש החוג לספרות עברית).
הסתלקותו הפתאומית היא אבדה גדולה עבורי ועבור כל מי שחקר הספרות העברית יקר ללבו. לפחות נותרה הביוגרפיה החדשה שכתב - וכמו בשיר ההוא הבלתי נשכח של פוגל, נוכל אולי באמצעותה להמשיך לשמוע את "הנקישה הלחה" של הדג באופל, וננצור את היופי הזה של המרחק השחור שבו נזרעות דהרות של סוסים לא נראים.
"בקרון החתום - פרשת חייו נדודיו ומותו של המשורר דוד פוגל" / דן לאור. הוצאת עם עובד. 516 עמודים.