לפעמים כשמזהירים מ"קץ הדמוקרטיה" בישראל, האיום נשמע מעט ערטילאי. קשה לנו לדמיין את החירויות שלנו נלקחות מאיתנו, ולתפוס עד כמה הן שבריריות או איך נראים החיים ביום שאחרי. אלא שלמרבה הצער, יש למה להשוות. אם לא לומדים מההיסטוריה, לפחות ננסה ללמוד מההווה: יש אנשים שזה קורה להם ברגע זה ממש.
מהבחינה הזאת, הפרויקט הסולידי שהציג אמש ערד ניר בחדשות 12, "שיטת הסלמי ההונגרית" על התקשורת הלא-חופשית תחת המשטר האנטי-ליברלי של ויקטור אורבן, מציג מראה שחורה מאוד. הטון של הכתבה רגוע, כמעט אירוני, אבל הדברים ברורים באופן מתסכל. זו לא כל כך כתבה, אלא סרט אימה. ומה שמפחיד באמת הוא שזה לא כל כך רחוק מאיתנו.
לפי ניר, אורבן סימן את התקשורת הליברלית כגורם שמאיים עליו, ופועל להחלישה מאז שחזר לראשות המדינה. וכך זה נראה: כלי תקשורת עצמאיים וביקורתיים ממודרים, וסופגים התנכלויות ופגיעה קשה בהכנסות מפרסום באופן ישיר או עקיף, ועל אחרים משתלטים גורמים המזוהים עם הממשלה. התקשורת מוכפפת למעשה למועצה שממונה בידי הפוליטיקאים, והיא מוסמכת להטיל קנסות כבדים. פרסום תוכן להט"בי הוא סיכון שעלול לגרור סנקציות כלכליות. מהדורות החדשות נתפסות כלא-אמינות ומדווחות על תמונות הפרופיל של המנהיג. קמפיין של האופוזיציה זוכה לזמן שידור זעום וליכולת זניחה לקדם את עמדותיו לעומת הקואליציה. "עכשיו יש שיטה שבה לא ניתן לנצח את אורבן,
כל מערכת בחירות עתידית תקבע רק מי יהיה במקום השני", אומר יריבו לשעבר בבחירות.
ובינתיים, בישראל, עם ובלי קשר למהפכה המשפטית, קואליציית נתניהו-בן גביר מקדמת רעיונות דומים. פוליטיקאים מחרימים כלי תקשורת (ראש הממשלה כלל לא מתראיין לעיתונאים ישראלים); הסתה כלפי עיתונאים ביקורתיים היא עניין שבשגרה; שר התקשורת מתכנן לבטל את גופי הפיקוח (החלשים) על התקשורת ולהקים במקומן מועצה שאת חבריה ימנו שרים בממשלה, והם יוכלו להפעיל את כל כובד משקלם, לקנוס, לאשר או לשלול רישיונות. באפיקים אחרים, פוליטיקאים מאיימים למנוע תקציבי פרסום (בעיתונים) ולעצור את ההכנסה מפרסומות של התאגיד. "הממשלה רוצה לשלוט סופית בתקשורת", סיכם זאת לאחרונה עורך וואלה! ברנז'ה, דוד ורטהיים. קורבן פוטנציאלי מרכזי, מן הסתם, הוא הערוץ ששידר את הכתבה הנ"ל. מי ידע שישראל עוד רגע מצטרפת לאירופה הקלאסית.
הקשר בין שני המוקדים האלה אינו מקרי אלא מוצהר, ולכן כדאי שנסתכל טוב על מה שעלול לחכות לחופש הביטוי בישראל מעבר לפינה ונשאל את עצמנו: האם אנחנו רוצים תקשורת חלשה? חופש ביטוי מסורס? דיווחים שנאמנים לתעמולה של השלטון במקום לציבור?
כשלעצמה, הכתבה של ניר אולי אינה מחדשת הרבה וגם לא מאוד העמיקה, אבל היא מנוסחת בחדות וללא התלהמות. הוא שוחח עם עיתונאים עצמאיים וגם עם תומכיו הנאמנים של אורבן, וגם כאן, למרבה האימה, הנימוקים דומים ("הרוב קובע") וגם ההיתממות. מסביב לשיחות, הכתבה כוללת גם דימויים אפקטיביים ומרירים: מהנקניק שנפרס בשוק ועד הספרים העטופים בניילון נצמד בחנות ספרים, שמא יואשמו המוכרים בהפצת תעמולה להט"בית.
אבל אף ציטוט או תמונה לא ממחישים את עוצמת הדברים כמו הדימוי שמגיע בסיכום הכתבה. בשעת לילה אפלה, מסביר ניר, כבים האורות המאירים בבניין הפרלמנט ההונגרי, "וסמל הדמוקרטיה נמוג בחשכה" - שהופכת מוחלטת. אי אפשר להימלט מהמחשבה העגומה: לשם גם אנחנו הולכים?