"לב רעב": קראו תחילת סיפור מתוך הספר החדש של אשכול נבו

העניין עם ניו יורק הוא שבגלל שהרחובות ממוספרים, כל מרחק נראה לך בר הליכה. לפני חצי שעה יצאתי מפגישה ברחוב שמונים ותשע והייתי אמור להגיע לרחוב שבע. יונתן מחכה לי שם, בבית קפה מתחת לדירה שלו. לא התראינו יותר מעשר שנים. לא החלפנו מילה יותר מעשר שנים. אי אפשר להגיד שרבנו, לא היתה סצנה של הטחת דברים קשים, אצל גברים זה לא עובד ככה בדרך כלל. אבל ההתרחקות שלנו אחד מהשני היתה חדה וכואבת.
מדי כמה בלוקים, אני שם לב, הנוף האנושי משתנה לחלוטין. היספאנים. ואז צ'יינה טאון. ואז אנשי עסקים. ואז שחורים. אני עוצר באיזה דיינר אפלולי לשתות קפה מהיר. ושולח ליונתן ווטסאפ שהדרך מתארכת וכנראה שאאחר טיפה.
הוא לא עונה, אין אפילו שני סימני וי כחולים שמעידים שהוא ראה את ההודעה.

כשהכרנו כנערים בירושלים, לא היו טלפונים ניידים. היינו מתראים המון. ישנים אחד אצל השני, מדברים אל תוך הלילה. על הבנות של הכיתה. אבל לא רק. הוא היה החבר היחיד שלי שאפשר היה לדבר איתו על ספרים ועל יש או אין אלוהים ועל יש או אין משמעות לחיים.
כשהיה בן שבע־עשרה ניסה להתאבד. בלע כדורי שינה. כעסתי עליו, אני זוכר. במקום לחמול, כעסתי. כמה אגואיסט בן אדם יכול להיות. הוא ניצל בזכות שטיפת קיבה, אבל לא גייסו אותו לצבא. כשהייתי מגיע לבקר אותו בתקופת הצבא, הייתי תמיד אומר לו: "אתה לא מפסיד כלום." בתגובה הוא היה מחייך חיוך נוגה.

נשים תמיד אהבו אותו. חלקן רצו להציל אותו. חלקן רצו שהוא יציל אותן. גם החברות שלי תמיד אהבו אותו. "יונתן - הוא משהו אחר," הן היו אומרות, ובעיניהן היה נדלק ניצוץ.
אני שולח לאשתי עכשיו ווטסאפ: בדרך לפגוש את יונתן, זה באמת קורה. היא עונה מיד: יופי, הגיע הזמן.
אני מסיים את הקפה וחוזר לצעוד לאורך השדרה הראשונה. מכל פינה נודף ריח חזק אחר. חנויות בדים. מכבסות. משאיות בדאבל־פארקינג. אני יכול לתפוס מונית, אבל לא רוצה, צריך את הוויה דולורוזה הזאת. מה היה שם לפני עשר שנים? אני חושב תוך כדי הליכה, מה גרם לקרע בינינו? הוא לא בא לבקר אותי אחרי לידת בתי הראשונה, מה שנראה לי אז בלתי נסלח. וכמה שבועות אחר כך הסתייגתי מהבחורה שהוא שקל להתחתן איתה. בצורה בוטה מדי לטעמו. אבל אולי היתה גם סיבה אחרת, נסתרת, שהפסקנו לגמרי לדבר?
מה זה משנה.
השנים הופכות אותך לסלחן יותר, ויש כל כך מעט אנשים שנכנסים לך ללב באמת.
אני צועד כבר יותר משעה, ואני רק באמצע הדרך. רחוב 32. הרגליים כבר קצת כואבות לי. הנעליים לוחצות. יכול להיות שהמרחק בין הרחובות מתרחב ככל שהמספרים יורדים? אני עוצר שוב ושולח לו עוד ווטסאפ. מתעכב ב־15-10 דקות. הוא לא עונה, ואני נזכר בשנים שאחרי ניסיון ההתאבדות שלו: איך בכל פעם שהוא לא היה עונה לטלפון, הייתי נתקף פחד שמא -

אני לא בטוח שאני רוצה לחיות יותר, הוא אמר לי אז כשהתקשרתי אליו. אחרי שלא הגיע לבית הספר במשך שבוע.
ואני אמרתי, חכה, אחי, אני מגיע.
הם גרו בבית ערבי רחב ידיים בעין כרם. שתי קומות וגינה קטנה מלאה בשיחי יסמין.
ממעט המידע שיונתן נידב, הבנתי שההורים שלו התגרשו כשהיה בן שמונה, ובצעד חריג בית המשפט פסק שעקב "מצבה המיוחד" של האם הילדים יחיו עם האב.
הייתה לו אחות קטנה, בת עשר, שקמה, שחדרה היה צמוד לחדר שלו. כל פעם שהגעתי לבקר אותו, שקמה היתה צוהלת לקראתי, ואת החלק הראשון של הביקור אצלו הייתי מקדיש למשחקים פרועים איתה. לא יצאנו מהבית אף פעם. הבית היה כל כך גדול ומלא הסתעפויות, שלא היה צורך לצאת ממנו כדי לשחק מחבואים או תופסת. היה לשקמה ניצוץ פלרטטני־מכפי־גילה בעיניים, ורגלי איילה ארוכות וזריזות וצחוק מתגלגל, גרוני, שנהניתי לעורר.
באותו אחר צהריים, אני נזכר, שיחקתי עם שקמה יותר זמן מהרגיל בניסיון לדחות את הקץ. לא באמת ידעתי איך להתמודד עם ההצהרה של יונתן בטלפון ועם המראה שלו כשפתח את הדלת: לא מגולח. לא מסופר. לבוש בגלימה מוזרה שהתחפש איתה פעם לכומר בפורים.
לבסוף שקמה פרשה לחדר שלה, מותשת, ושנינו התיישבנו בגינה. והדלקנו סיגריה.
ניסיתי לדלות ממנו מה קרה. אני יודע שקשה לו ושהוא בדאון כבר הרבה זמן, אמרתי, אבל מה היה הקש ששבר את גב הגמל?
הוא דיבר לאט. בכבדות. עם הפסקות גדולות בין משפט למשפט. גולל סיפור מבולבל על מכתב שקיבל מאימא שלו. היא שלחה לו מכתב בדואר. אולי שמה בעצמה בתיבה וברחה. לא הייתה חותמת על הבול. בכל מקרה המכתב נע בין תחנונים לזעם. וזה הזכיר לו איך שהיא הייתה מתנהגת לאבא שלו בילדות. התפרצויות של חיבה ואז התפרצויות של איבה. אין עקביות. והכי קשה לנפש זה שאין עקביות. זה כמו עכבר בניסוי שמקבל שוקים חשמליים. אבל השוקים לא שיטתיים. הם שרירותיים. אז הוא לא יכול ללמוד מזה שום דבר -
אמרתי לו שאני עדיין לא מבין איך זה קשור לזה שהוא לא רוצה לחיות. והוא אמר, בטון רציני עד אימה, אני חושב שפיתחתי יכולת לראות את העתיד.
מה, כמו מגדת עתידות? שאלתי וחייכתי. עם כדור בדולח וזה?
יותר, הוא אמר ולא חייך, יותר.
אחר כך הוא עבר לדבר על ניטשה. שעוד איכשהו הכרתי קצת. ועל ויטגנשטיין, שלא היה לי מושג מי הוא, אבל מתברר שהוא מדמה שאלות פילוסופיות למחלה ולאובדן דרך. הקשבתי ליונתן מדבר ומדבר ומדבר על ויטגנשטיין ולא הוצאתי מילה, הרגשתי שאין לי מה לתרום לשיחה. ואולי גם היה לי נוח שהתרחקנו ממחוזות הטירוף למחוזות הפילוסופיה. אחרי שעה ארוכה ניצלתי הפסקה נדירה בשצף הדיבור שלו, הנחתי יד על כתפו ואמרתי לו: אני רוצה שתבטיח לי שלא תעשה לעצמך כלום בשבועות הקרובים.
למה? הוא שאל. תמיהה בקולו.
כי אני מבקש, אמרתי.
או קיי.
כי אתה חשוב לי. כי אתה חשוב לשקמה. כי אתה חשוב לעוד הרבה אנשים. בסדר?
בסדר, הוא אמר בקול רפה והשפיל את עיניו. שמבטי לא יפגוש במבטו.

שקמה היתה זו שהתקשרה אליי כעבור יממה. אין לי מושג עד היום מאיפה היא השיגה את הטלפון.
יונתן בבית חולים, היא אמרה. אולי תלך לבקר אותו?
מה קרה? שאלתי.
הוא בלע כדורי שינה בטעות, היא אמרה. חשב שזה סוכריות.
בטח, אמרתי, אבוא. אבל לא באתי. לא באתי לבקר אותו בבית החולים אפילו פעם אחת לאורך כל התקופה שאושפז שם.

הוא קם לקראתי עכשיו בבית הקפה, ולמרות שחלפו עשר שנים מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה, אין לי בעיה לזהות אותו. הוא לובש ז'קט קורדרוי מוכר וחולצה משובצת מתחת, ובמבט ראשון נראה פשוט נהדר. וזה הדבר הראשון שאני אומר לו: יא מניאק, לא התבגרת בכלל.
נו־נו, הוא מחייך. שנינו גרוטאות במצב טוב.
גם אני מחייך, כי אני יודע בדיוק למה הוא מרפרר: כשניסיתי למכור את הסובארו ג'אסטי שלי אחרי התואר, הוא עזר לי לנסח את המודעה. במקום "בונבוניירה למכירה" תכתוב "גרוטאה במצב טוב!" הוא שיכנע אותי ללכת על כנות.
אף אחד לא התקשר, כמובן.
איזה קטע זה היה, אני אומר לו בזמן שאנחנו ממתינים להזמנה שלנו בדלפק. פתאום ראיתי את השם שלך במייל־ליסט של הכנס! אמרתי לעצמי, נשלח לו אימייל, מה כבר יכול להיות.
טוב ששלחת, הוא אומר.
אנחנו מתיישבים זה מול זה בשולחן. כל אחד אוחז בכוס הקפה שלו כמו בגלגל הצלה.
ואז הטלפון שלו מצלצל. הוא מתנצל בפניי בעברית מאונגלזת, סליחה, אני צריך לקחת את השיחה הזאת. ומדבר באנגלית עם מישהו.
אני חושב על זה שאני לא יודע שום דבר על החיים שלו. בעשר שנים בן אדם יכול להתחתן ולעשות שלושה ילדים, לשכב עם אלף נשים בלי להתחתן עם אף אחת מהן, להקים חברת סטארט־אפ ולמכור אותה, להתאשפז במחלקה סגורה ולצאת ממנה -
גרושתי, הוא אומר כשהוא מסיים את השיחה.
לא ידעתי שהתחתנת. אני מציין.
הוא מחייך חיוך דק, אירוני, כאומר, הרי זה לא הדבר היחיד שאתה לא יודע.
אמריקאית? אני תוהה.
הו, לא, הוא אומר, בוז קל בקולו - אם יש משהו שלמדתי בשנים שאני חי כאן זה בשום פנים ואופן לא אמריקאיות.
אז... מאיפה ה... אקסית שלך?
ליביה סלובקית במקור, הוא אומר. יפהפייה, אבל מסובבת על כל הראש.
הוא מספר לי את סיפור ההיכרות שלהם, ואיך רק אחרי שהם התחתנו ועברו לגור ביחד הוא גילה שהיא בורדרליין. אחר כך הוא מספר לי על עוד אנשים. חברים שלו. קולגות שהוא עובד איתם בחברת הכנסים. בחורות שהוא יצא איתן אחרי הפרידה. ואיכשהו כולם יוצאים מהסיפורים שלו לא שפויים.
בסוף, אחרי יותר משעה שהוא מדבר על עצמו - היכולת הזאת שלו למונולוגים ארוכים, שכחתי ממנה - הוא מתעניין בשלומי.
אני משתהה קצת לפני שאני עונה.
הפיתוי להפקיד אצלו את הסוד הגדול של חיי גדול. הוא רחוק, בניו יורק. הוא לא בקשר עם אף אחד בארץ, כנראה. ובטוח יהיה לו משהו חכם להגיד על הסיטואציה הדפוקה שנקלעתי אליה.
מצד שני, אני חושב לעצמי, הערב הוא ישב עם החברים שלו בסוהו ויספר על חבר הנעורים שלו מישראל. הדפוק הזה, הוא יגיד להם וגיחוך קל בקולו, אשתו אמרה לו שהיא מאוהבת בגבר אחר ורוצָה לשכב עם הגבר האחר בלי להרגיש אשמה ולהיפגש עם הגבר האחר פעמיים בשבוע וגם לנסוע איתו לחו"ל מדי פעם, והוא, במקום לזרוק את כל הבגדים שלה מהחלון לרחוב, משלים עם זה כי הוא חושב שזה יעבור לה. לא פסיכי?
הכול טוב בסך הכול, אני עונה ליונתן. מספר לו קצת על הבנות, על המשרד.
מה שלום ג'רמי ועדנה? הוא שואל על ההורים שלי.
מור אוף דה סיים, אני עונה. עדיין מתבלבלים בין זכר לנקבה בעברית. עדיין מקטרים אחד על השני באוזניי. עדיין מאיימים שאו־טו־טו, איך שיירגעו העניינים בדרום אפריקה, הם חוזרים לשם.
עדיין מארחים ערבי טאפרוור? הוא מוודא.
אוף קורס, דיר, אני מאשר את חשדו. ומחייך מבפנים. וחושב: אין לי עוד חברים מלבדו, שמכירים אותי משכבר הימים. מלפני ומלפנים.
גרושתו שוב מתקשרת. הפעם השיחה קצרה יותר וכעוסה יותר. יש איזה עניין עם הדירה, הוא מסביר לי אחרי שהיא מנתקת לו בפרצוף. עם הרכוש שנשאר בדירה המשותפת שלהם.
הוא מדבר על כסף. על כמה יקר לחיות בניו יורק. בלי התמיכה החודשית מאימא שלו הוא לא היה מסתדר.
אימא שלך? אני מופתע.
מסתבר שהיא השתחררה מהאשפוז והם חזרו להיות בקשר ורק אז הוא גילה בכמה שקרים אבא שלו הלעיט אותם בנוגע אליה לאורך השנים.
אז עכשיו הוא לא מדבר עם אבא שלו. בעצם, כרגע רק שקמה בקשר עם אבא שלו. מה שלום שקמה? התחתנה עם אידיוט. אבל חוץ מזה היא מותק. סיפרתי לה שאני נפגש איתך, אגב. ביקשה למסור לך דרישת שלום חמה. אמרה שהיא זוכרת שהיית משחק איתה שעות.
גם אני זוכר, אני אומר. תמסור לה דרישת שלום בחזרה.
הוא מסתכל בשעון שלו. מצחיק, תנועת־ההסתכלות־בשעון שלו לא השתנתה. הוא מותח את הזרוע ומסובב את מפרק היד לאט ומעיף מבט מהיר, כאילו חשאי, במחוגים.
זה בסדר, אני מקדים אותו, אני גם חייב לחזור תכף לכנס.
אנחנו עומדים מחוץ לבית הקפה. הוא אף פעם לא היה בעניין של להתחבק, ויש משהו מהמם־מדי באינטימיות החריפה הזאת אחרי כל כך הרבה שנים של נתק. אז לא ברור לי מה לעשות עם הגוף שלי עכשיו. וגם לו. לבסוף אנחנו לוחצים ידיים, כמו אנשי עסקים, כאילו שסגרנו עכשיו עסקת נדל"ן. תשמור על עצמך, אני אומר לו.
תשמור גם אתה על עצמך, הוא אומר לי. מדגיש את ה"אתה", כאילו כדי להדגיש ששנינו פגיעים עכשיו באותה מידה.

אני צועד מרחוב שבע לכיוון רחוב שלושים ושבע וחולף על פני אותם מקומות שחלפתי על פניהם בדרך ליונתן, אבל באור של אחר הצהריים ובכיוון ההפוך הם נראים אחרת לגמרי.
גם השחורים, גם הברוקרים, גם הסינים, גם ההיספאנים - נדמה שכולם הובסו על ידי העיר הגדולה בינתיים, כולם דהויים יותר.
אני חושב: לא דיברנו על הסיבה שניתקנו זה מזה לפני עשר שנים. לא הזכרנו את זה אפילו במילה. ואחר כך חושב: אולי לא דיברנו על מה שהיה, כי מה שהיה כבר לא משנה. משנה מה שעכשיו.
אני עוצר באותו דיינר אפלולי שבו עצרתי בדרך הלוך, שומע את אשתי אומרת לי בראש, איזה טִקסי אתה, שותה קפה מהיר ושולח ליונתן ווטסאפ: אני שמח שנפגשנו, חסרתָ לי כל השנים האלה. אין לי הרבה חברים טובים. ובזמן האחרון אני בעצם מרגיש די לבד. נהיה בקשר?
הוא לא עונה. אין אפילו שני סימני וי כחולים שמעידים שהוא ראה את ההודעה.
אבל בלילה, תוך כדי שאני צופה באותן חדשות של סי־אן־אן שוב ושוב במלון, יש צליל של הודעה נכנסת: גם אני שמח שנפגשנו, גם לי אין הרבה חברים טובים (ואולי בכלל אין). כנראה שאני מגיע לירושלים בעוד כמה שבועות לברית מילה של הבן של שקמה. נהיה בקשר ונקרע את העיר!

הוא לא כותב לי בשבועות הקרובים. אני שולח לו הודעה - מגיע לברית מילה? והוא לא עונה. יש שני סימני וי כחולים. אבל הוא לא עונה. זה מעצבן אותי הרבה יותר ממה שזה אמור לעצבן אותי כי גם ככה אני בתקופה חרא. אשתי חוזרת הביתה עם ריח של גבר אחר פעמיים בשבוע, וזה לא עובר לה כמו שחשבתי, זה לא עובר לה בכלל. ולמרות שסיכמנו שלא מערבים את הבנות בכל הטלנובלה הזאת, יש להן את הסנסורים שלהן, וזה מתחיל להשפיע עליהן: הגדולה מנסה להיות כמה שפחות בבית, כל סוף שבוע ישנה אצל חברה אחרת, הקטנה בהידרדרות רצינית בלימודים. המחנכת אפילו מתקשרת לאשתי ערב אחד ושואלת אותה בזהירות אם "הכול בסדר בבית". אשתי עונה לה ש"הכול נהדר", ואני מקשיב לשיחה מהצד וקולט שהיא כל כך בהיי מהאהבה החדשה שלה, שזה מה שהיא באמת חושבת: שהכול נהדר.

אני שולח ליונתן עוד הודעה, יותר מפורטת: הי, בסוף לא הגעת לברית מילה? מקווה שאתה בטוב. אצלי העניינים לא משהו. נראה לי שהבית שלי מתפרק ואני לא ממש יודע איך לעצור את זה. הייתי שמח לשתות בירה עם חבר שייתן לי קצת פרספקטיבה. ואם החבר גר במקרה בניו יורק, גם שיחת וידיאו באה בחשבון. מה אתה אומר?
הוא לא עונה לי להודעה. אין אפילו שני סימני וי כחולים.

"לב רעב" / אשכול נבו. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 304 עמודים.