וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הרגע שבו מתים השדים: פרידה מהסופר יואל הופמן

לפעמים יואל הופמן בכובע המרצה, קצת כבד ומסבירני, היה מורגש בהופמן שבכובע הסופר, אבל הייתה בו קלילות והומור משובב שהסבו להמונים קורת רוח לאורך עשורים. במלאת שבוע למותו של הסופר, אודי בן סעדיה נפרד

יואל הופמן. תמר מור סלע, צילום מסך
אהב מטא. יואל הופמן/צילום מסך, תמר מור סלע

"דודה אופנהיים פתחה את הדלת וחייכה אל קצכן. ביקש קצכן להניע בנחיריו כדי לשאוף אל קרבו את נינוחות הבושם שעלו מדודתו. אחר-כך החליט להמתין קמעה עד שיחלוף על פניה וייכנס לחדרה... אחר-כך ישבו דוד ארתור ודודה אופנהיים ולגמו תה בספלי חרסינה וקצכן קיבל מיץ פטל בכוס זכוכית. השווה קצכן את צבע הפטל שבכוסו עם צבעי התה שבספליהם וחשב לעצמו שצבע התה אינו אלא צבע פטל שדהה. אחר-כך חשב לעצמו שכמו אותו תה, דוד ארתור ודודה אופנהיים הם ילדים שדהה צבעם. בינתיים ירדה החשיכה ודודה אופנהיים העלתה אור צהוב במנורה. צללים ריקדו על התקרה וקצכן חיבר לעצמו סיפור שבסופו מתו השדים..."

הקטע הזה לקוח מתוך הסיפור "קצכן" (חתלתול בגרמנית, אבל אפשר להשתמש בו ככינוי לגברת קוקטית - פונטית זה נשמע כמו קצ'שן) שהופיע לראשונה ב-1986 בכתב העת "איגרא 2", ויותר מאוחר גם ב"ספר יוסף", ספרו הראשון של יואל הופמן המנוח, שיצא לאור ב-1988 בהוצאת כתר. למרות שהמבנה של הסיפור הזה יותר סדור, דומה שכבר בו מופיעים חלק מהמרכיבים שאפיינו את כתיבתו של הופמן לאורך השנים.

ראשית היסוד הביוגרפי: הופמן נולד ב־1937 בעיר ברשוב שברומניה למשפחה יהודית דוברת גרמנית, שספגה תרבות אוסטרו־הונגרית. כשהיה בן שנה עלה לישראל עם משפחתו. זמן קצר אחר כך התייתם מאמו, ואביו הפקיד אותו בבית יתומים. הוא נשאר שם עד שאביו התחתן בשנית ואז חזר לחיות איתו ועם אמו המאמצת.

ואילו כאן בסיפור מופיעים דוד ודודה דוברי גרמנית שבעיני הילד המתבונן הם "ילדים שדהה צבעם". אמא של קצכן נפטרת ואביו מאושפז במוסד לחולי נפש. דודו ודודתו הרווקים מטפלים בו והוא גדל בחברה של מבוגרים - עולים דוברי גרמנית ממרכז אירופה. הדודים שולחים את קצכן לקיבוץ אבל הוא בורח ומשוטט בשדות. בדואי זקן מוצא אותו ומחזיר אותו לאביו ויחד הם בורחים מהמוסד לחולי הנפש.

אבל הדגש כאן הוא על דרך העיצוב הספרותי. על המזיגה בין צבע התה לצבע הפטל. על הערבוב והטשטוש - המכוון, יש לומר - בין דרך החשיבה ונקודת המבט של מבוגר ("ילדים שדהה צבעם") לזאת של הילד. הנה עוד ציטוט מאותו סיפור שממחיש את העניין: "חשב לעצמו קצכן שכל איש נועל את נעליו ויוצא לדרכו. אבל אחר-כך הפך בדעתו והחליט שכל נעל מכניסה אל תוך עצמה את הרגל ואת האיש שבקצה הרגל, ויוצאת לדרכה".

עוד בוואלה!

"כל קשר בין הדמויות": אודי שרבני יודע שמילים לא מספיקות ובכל זאת מנחם באמצעותן

לכתבה המלאה

הופמן מצליח כאן לגלם חשיבה ראשונית של ילד, בלתי-אמצעית ופיזית, בתוך עולם שעדיין לא נמתחו גבולות בינו ובין הנפש הקולטת אותו, כמו שכותב בחכמה רבה המתרגם וחוקר הספרות שמעון זנדבנק במאמר שהתפרסם לפני כמה שנים ב"הארץ" ועסק בהתפתחות היצירה של הופמן.

זוהי בעצם הדגמה יפה ובהירה של המושג הספרותי הידוע בשם "הזרה", כלומר היכולת לחמוק מהקלישאות המאובנות של ההסתכלות הבוגרת וניסיון לחזור לעבר ההשתאות והפליאה של המבט הראשוני, ה"ילדי". מכאן אפשר לומר שהתפצלה גם נקודת המבט והיחס אל היצירה של הופמן לאורך השנים.

רבים שתו בצמא וקראו באדיקות כל ספר כמעט שהופמן הוציא (עשרה במספר - אם כי בשנים האחרונות הלך והדלדל קצב היצירה של הופמן. הספר האחרון, "סיפורים", יצא ב-2022, אבל הספר שקדם לו, "מצבי רוח", יצא לאור 12 שנה לפני כן), וראו בו יוצר בעל "כתב יד" וסגנון ייחודי בשדה הספרות הישראלית; אבל חלק לא מבוטל זיהה איזו "תבנית" או דרך כתיבה שחוזרת ומשכפלת את עצמה שוב ושוב מספר לספר.

כלומר מה שהיה יפה וייחודי בספרים הראשונים, הפך בעיניהם למשהו מעט מתוכנן. מעין ניסיון קצת מאולץ לחזור לא מעט פעמים כמעט בכוח אל המפתיע והמוזר, ולצידם גם ההתעקשות של הופמן עצמו לעסוק במה שאנחנו קוראים מטא-סיפור. כך למשל בסיפור "בין הרים ובין גבעות טסה הרכבת", שמופיע אף הוא ב"ספר יוסף", הוא כותב בין השאר: "בנקודה זו עלינו לעצור לרגע", וממשיך: "ישנם סופרים המזלזלים באחריות שכתיבתם מטילה עליהם ומציגים לפני קוראיהם רק את האפשרויות שנתממשו. אבל סיפור עלילה מכיל, אם תרצו בכך, גם את האפשרויות שלא נתממשו".

במילים אחרות: אל שטף הכתיבה רב הקסם נכנס פתאום בנעליים כבדות המרצה כבד הראש ומספק הסבר מלומד על טיב הכתיבה הרצוי, בלי לתת אולי לסיפור עצמו להדגים את מה שצריך להדגים.

אבל דומה שלא צריך להישאר אטום ואדיש לקלות הדעת וגם להומור המשובב שבה הופמן כותב לפעמים על הדברים. ובעיקר, ברגע הזה של הפרידה מהאיש המיוחד הזה שכל כך הרבה אנשים חייבים לו תודה על שעות לא מעטות של קורת רוח, כדאי אולי לסיום להביא עוד קטע קצר שתמיד תענוג לקרוא מתוך הספר "מצבי רוח":

"כשהולכים לאיבוד הולכים באמת לאיבוד, כלומר הולכים למקום שקרוי איבוד ויש סביבו אדם מצהיר על רצונו להגיע לשם שכן רבים אינם יכולים לשאת את המקום הזה שאווירו דליל ושמיו גבוהים מאוד ואדמתו נעלמת ונגלית לסירוגין...". זהו שוב רגע או מרחב לימינלי - שלב מעבר שבו הגבולות הרגילים של המחשבה מתרופפים ומשתחררים ופותחים את הדרך למשהו חדש.

רגע ה"צניחה" של אליס בארץ הפלאות מורגש פה כמובן לעבר האדמה ש"נעלמת ונגלית לסירוגין", אבל הכל נעשה באופן קל ועדין וכמעט בלתי מורגש, ודומה שיותר מכל בעיקר כעת, כשהמציאות העכשווית מניחה לא פעם את ברכיה המגושמות והכבדות על צווארינו ולא מניחה לנו כמעט לנשום, הופמן נותן לנו היתר להביט על מה שקורה סביבנו ולחבר לעצמנו בראש סיפור שבסופו הצללים מרקדים על התקרה והשדים מתים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully