18 ישראלים, מהם שמונה ילדים, נרצחו על ידי חוליית מחבלים במסע קטל בקריית שמונה, שהתמקד בבית אחד בעיר באפריל 1974. אסון בהיקף בלתי נתפס, שאיכשהו נשכח לחלוטין מהזיכרון הקולקטיבי במרוצת השנים, נזנח מבעד לטראומות לאומיות אחרות. אבל לא כולם שכחו: בעיר הצפונית, הצלקת הזו ממשיכה לכאוב, גם כמעט 50 שנה לאחר מכן.
העיתונאית ליסה פרץ, לשעבר עורכת גלריה וכיום עורכת גלובס תרבות, גדלה בעיר. בסרט התיעודי הראשון שלה, "הבית בקריית שמונה" (HOT8 ו-HOTVOD) - אותו יצרה עם רובי אלמליח ("ליגה ג'", "דוד מלך ישראל השנייה") ואילנית באומן ("המכון לרפואה משפטית"), היא חוזרת לאותו יום מר, משחזרת את מהלכיו ואת הכשלים שנלוו אליו, משוחחת עם ניצולי הטבח ועם קרוביהם, ומהרהרת בהשפעה של האירוע על העיר שבה חיה.
תמצית הסיפור הזה נוראה ואכזרית: החולייה הטעתה את אנשי הביטחון, הגיעה בשעת בוקר לבית הספר שלמרבה המזל היה נטוש בזכות חופשת הפסח, וזמן קצר לאחר מכן המשיכה אל שני בנייני מגורים ברחוב יהודה הלוי בעיר. הם רצחו ביריות את הגנן שעבד בחוץ, ואז עברו בתוך אחד הבתים דירה אחרי דירה וירו למוות בכל מי שנתקלו בו, לרבות ילדים קטנים ומבוגרים שניסו להגן עליהם. בסוף הטבח, שכוחות הביטחון סוף סוף נכנסו לבניין, הם פיצצו את עצמם בקומה העליונה.
משפחות שלמות אבדו, ומעטים ניצלו בזכות מזל ותושייה. המון זועם איבד את עשתונותיו מול האימה, חטף את גופות המחבלים ושרף אותם. העיר כולה שילמה מחיר כבד: רבים מאוד עזבו אותה, בעוד הבניין עצמו ננטש כמעט לגמרי, עומד כאנדרטה מזעזעת לאסון. איך ייתכן שמחוץ לעיר נדמה שאיש כלל לא זוכר את כל זה?
"הבית בקריית שמונה" מבקש לשמש מצבת זיכרון קולנועית לאירוע הזה, ועל ידי כך להציל אותו מתהום השכחה. במשימה העיקרית הזאת חשיבותו, והוא מצליח בה. בזכות חומרי ארכיון מדהימים ודוברים מעניינים - בהם ח"כ לשעבר יגאל גואטה, שאחיו וגיסתו נרצחו על ידי המחבלים - הוא מצליח לשחזר את גודל הבעתה.
ואולם, נדמה שהניסיון לדחוף פנימה כמה שיותר - גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הסגנון - מעמיס שלא לצורך על הסרט. כך למשל, ריבוי העדויות והראשים המדברים אמנם מעשיר את תמונת האסון, אבל בפועל מבלבל את מהלך האירועים שלא מוצג באופן מיטבי. גם האנימציה שנוספה לסרט מתוך שאיפה להמחיש חלק מההתרחשות לא בהכרח מועילה לו, ובחלקה יוצרת תערובת קשה לעיכול בין סגנון איור תמים לבין המעשה המחריד המתואר בו, למשל במקרה של רצח הגנן. זאת ועוד: בשלב מסוים מוקדשות לקראת סופו של הסרט כמה דקות לטענה שלמדינה לא באמת אכפת מקריית שמונה - טענה שיש בה אולי המון מן הצדק, אבל הקשר שלה לטבח רופף ולא מבוסס מספיק, לפחות ממה שעולה בסרט עצמו.
המקום של פרץ עצמה, כמספרת שהיא באופן מסוים גם חלק מהנראטיב, הוא מתעתע. פרץ לא חיה בקריית שמונה בזמן הטבח אלא הגיעה לעיר כמה שנים לאחר מכן, והיא מתארת כיצד תוצאות אותו היום השליכו על העיר גם שנים קדימה, וכיוצא מכך גם עליה כמי שגדלה בה. היא פותחת את הסרט בסיפור האישי שלה ואף מציגה את סרטון התעמולה המפורסם שבו הופיעה כילדה בתחילת שנות ה-80, ומסכמת שוב בסוף בתיאור שלה כמי שחוזרת אל העיר כדי לספר את סיפורה, כשהרושם הוא שמדובר בסרט אישי לכל דבר.
הנוכחות הזאת היא כמובן יותר מלגיטימית ובעיניי היא גם בעלת ערך, אבל איכשהו יש ממנה בו בזמן יותר מדי ומעט מדי. האם היא הכרחית לסיפור? אם לא, היא נראית מעט תלושה ואינסטרומנטלית. אם כן, הסרט לא הולך איתה עד הסוף, והיה צריך לבטא את הקול האישי הזה יותר, ולהעמיק אותו, להסביר באיזה אופן הוא יותר מאנקדוטה בביוגרפיה של הבמאית. בתוך כך, כדאי היה גם להדגיש את קולה מול האירועים עצמם. מה פרץ חשה מול תיאור מסע הטבח, או מול הלינץ' בגופות המחבלים? המספרת נשארת במסגרת, מבלי לגלוש פנימה לתוכו או להגיב עליו, או להגיד עליו משהו משמעותי מעבר להזכרת נשכחותו - דבר שהסרט מתקשה לעשות.
הרבה רגעים נוראים עולים במהלך "הבית בקריית שמונה". רושם מטלטל במיוחד מותיר דווקא רגע אחד בתחילתו: תיעוד של ילדים קטנים בשיעור בפסיכודרמה בקריית שמונה, משחקים בהתקפת מחבלים ובבני ערובה, צוחקים. התיעוד הזה מצליח להמחיש את הטירוף של המציאות הישראלית יותר מאשר אלף ריאיונות, וממחיש כמה נוראה ההתבגרות בצילם של פשעי שנאה רצחניים רבים מדי. כך, גם מול אלו שנשארו בחיים, הלב פשוט נשבר.