זה סיפור שמתחיל בחתונה. מתחת לחופה נפגשים מארי (ריימונד אמסלם) ודן (ערן מור), שנפגשו והתאהבו בפריז אך בחרו להתחיל את חייהם המשותפים בביקור מולדת קצר בישראל, אותה עזבו שניהם שנים רבות קודם. את הכלה מלוות שתי נשים, שתי אמהות, שתיהן קופאות לרגע במקומן כשהרב מבקש מאם הכלה להשקות את בתה ביין. מי אמורה, בעצם, לקיים את המצווה, האם שילדה את הכלה הנרגשת, או זו שגידלה אותה בשנותיה המעצבות כאילו הייתה שלה?
אינספור סרטים הסתיימו עם שמלה לבנה ונשיקת אהבה אמיתית, אבל "שבע ברכות" יוצא לדרך מהמקום שבו אגדות מסתיימות. במסגרת מנהג שבע הברכות מוזמנים הכלה ובחיר ליבה לשבע ארוחות חגיגיות אצל קרובי משפחה - והסרט משתמש בסיטואציה הטעונה והדחוסה הזו כדי לבצע ניתוח לב פתוח במשפחה אחת. על השמחה וההתרגשות של משפחת הכלה מעיב פיל עצום מימדים שעומד במרכז החדר, ובעיקר התעקשותה של מארי לחזור ולהצביע עליו. כשהייתה רק בת שנתיים, לפני שעלתה המשפחה לישראל ממרוקו, מארי נמסרה מידיה של חנה (תיקי דיין) לאלה של אחותה גרציה (רבקה בכר). מי שהייתה בת צעירה למשפחה ברוכת ילדים הפכה ברגע לבתם היחידה של זוג אמיד וקשוח, סידור שהיה נראה לצמד האמהות כמו פתרון הגיוני, אפילו הכרחי. כעת, אחרי שכבר עברה את גיל 40, מארי דורשת התנצלות, או לפחות הכרה בכאב שחוותה.
הפורמט של שבע ארוחות משפחתיות עמוסות בדרמה היה יכול בקלות להעיק או להפוך רפטטיבי, אבל התסריט שכתבו אלינור סלע וריימונד אמסלם בהשראת הסיפור המשפחתי שלהן מדלג על המשוכה הזאת בחוכמה ובאלגנטיות. התסריטאיות והבמאית איילת מנחמי ("סיפורי תל אביב", "נודל") יצרו פאזל של סיפורים קטנים המרכיבים יחד סיפור שלם, מורכב ומרתק, בו כל דמות מוצגת את מקומה וזוכה לרגע שלה באור הזרקורים. כל פיסה בסיפור בנויה אחרת, מתרחשת בשלב אחר של יום האירוח ומתמקדת בדמויות אחרות. כך למשל, אחד הקטעים מתרחש בזמן ההכנות לארוחה, אז משתף החתן סיפור התאהבות מתוק בעודו מתקן בעייה בכיור, בזמן שבחדר הסמוך מגלה הנכדה הצעירה במשפחה מדוע דודתה המרשימה והמסתורית נעדרת מכל תמונות הילדות המשפחתיות. קטע אחר מתחיל דווקא בסיום הארוחה, כשהאחות עירית (אלינור סלע) מבקשת ממארי שתישאר לישון לצידה והשתיים מוצאות את עצמן בשיחת נפש מרגשת ונפיצה.
"שבע ברכות" הוא המועמד המוביל לזכייה בטקס פרסי אופיר שיתקיים היום ומוביל את רשימת המועמדים עם 12 מועמדויות, כל אחת מהן ראויה ומשמחת. מעבר להישגים שהסרט בוודאי ירשום לעצמו בטקס, אין ספק שהוא צפוי להפוך ללהיט גם בקרב הקהל. זה קולנוע מתוחכם כמו שהוא נגיש, מלא דרמה אבל גם מצחיק מאוד, לפעמים באותו הזמן. הוא מציג כמה מתצוגות המשחק המרהיבות שנראו לאחרונה בקולנוע הישראלי, בראשן אלה של אמסלם המבריקה כתמיד ושל דיין ובכר כשתי נשים שונות מאוד זו מזו שהקשר ביניהן נע תמידית בין אהבה עמוקה, טינה וחמלה.
לסרט הזה יש כל כך הרבה נקודות לזכותו, אבל כוחו הגדול הוא דווקא הספציפיות. הוא מתרחש במקום ובזמן מסוימים (חפשו את הרמזים העדינים לשנות התשעים, מציור הילד הבוכה עד לערימת הקסטות) ועוסק בתופעה רחבת היקף שבהחלט לא התרחשה רק במשפחה אחת, אך הדמויות אינן סימבולים או ייצוגים של ארכיטיפים. זהו אוסף של אנשים שלמים, כל אחד ואחת עם היסטוריה פרטית, תכונות וצלקות משלהם. סיפור חייה יוצא הדופן של מארי לא הופך בשום שלב לסנסציוני והאנושיות של משפחתה לא נעלמת מעניינו בגלל הכאב והזעם שלה, להפך - בזכות האנושיות הזו גם הדמות הכי מעוררת הזדהות מקבלת איפיון מורכב יותר, בדרך אל הפיצוץ הבלתי נמנע. בין אם תזדהו איתה, עם בנות ובני משפחתה או עם כולם גם יחד, כנראה שתמצאו את עצמכם מייחלים עבורם לסוף טוב.