בסיפור "נוודים וצפע" שמופיע בספר "ארצות התן", אחד מספריו המוקדמים של הסופר עמוס עוז זיכרונו לברכה, משתגע בחיר כלבי הקיבוץ כתוצאה מנביחתם של כלבי הבדואים (מנביחתם ולא מנשיכתם, כפי שמציינת בצדק המשוררת וחוקרת הספרות חמוטל בר יוסף), ובכלל הולכים וסוגרים בכל הספר של עוז מעגלי החושך של הטבע הדמוני על האור הרופף והשברירי של בתי הקיבוץ. המחשבה על הספר הבלתי נשכח של עוז, ליוותה אותי לאורך כל הקריאה של "דגים גדולים", ספר הסיפורים החדש והמוצלח של ראובן (רובי) נמדר, שספרו "הבית שנחרב" זכה בפרס ספיר לשנת 2014.
לכאורה מדובר על שתי "פלנטות" נפרדות ושונות לגמרי: הספר של עוז מתרחש בין נופי השפלה של ארץ ישראל, ואילו ספרו של נמדר, שחי בעשרים השנה האחרונות בניו יורק, מתרחש רובו ככולו במקום בדוי בשם "אי הדייגים" - אתר נופש אקזוטי לחופי האוקיינוס האטלנטי שהלך ונעשה יקר ואקסקלוסיבי ברבות השנים. בכל זאת, יש לא מעט חוטים שקושרים בדרך סמויה וגלויה בין שני הספרים.
קודם כל, הנחש "מככב" גם בכמה מהסיפורים הקצרים של נמדר, ויש אפילו סיפור אחד שנושא ממש את שמו, אבל במובן העמוק יותר, יש בסיפורים שלו, כמו אצל עוז, לא מעט "מופעים" של טבע מאיים, הרסני וכאוטי (הביטוי הכי חריף הוא בסיפור הנושא את שם הספר - "דגים גדולים"). אותו טבע מאיים על השלווה המדומה או לא של החיים הבורגניים האמריקאים, ומאיים להפוך אותם על גבם כמו צב או כמו לוויתן, ולטלטל אותם מהקצה אל הקצה. בסופו של הסיפור "הנחש", למשל, מתנפל היצור עם הגוון הצהוב-ירקרק של עיניו, ומכיש את הכלב המסכן שמפרכס עם רגליו הקצרות על מרבד השיחים ומייבב יבבות של גור נעזב.
בכלל, נמדר אוהב לשחק משחק שובב משהו, אבל גם די מתוחכם, עם קוראי הספרות העברית. לכלב קוראים כמובן בשם בָּלק. ראיתי כבר שמישהו ברשת החברתית מיהר (זה מפתה, אין ספק) לרקום שרשרת של קשרים מסועפים בין הכלב שמופיע אצל נמדר, לכלב המפורסם של עגנון מהרומן המונומנטלי "תמול שלשום". אבל מי שיציץ אפילו לרגע ויקרא שוב על המפגש הגורלי בין יצחק קומר לכלב בשכונת הבוכרים בירושלים, ייזכר בוודאי שאצל עגנון הוא "כלב חוצות, שאזניו קצרות וחוטמו חד וזנבו דלול ומראה שערו ספק לבן, ספק חום ספק צהוב..." ("כלב חוצות", עמוד 274) ואילו כאן בספר של נמדר, "פרוותו מבהיקה בלובנה".
אבל מעבר לשוני הזה, בין הכלב העגנוני המיתולוגי לבין כלב הפרברים של נמדר, נדמה לי שיש כאן אמירה יותר רחבה על חוסר האפשרות אולי לכתוב היום רומן ענק, מקיף וחובק כל, המדבר על שינויים טקטוניים, ועל אזור הדמדומים הזה שמופיע אצל עגנון בתווך שבין קריסתו של עולם וסט ערכים אחד "מוחלט", לבין צמיחתו של עולם שמרובים בו סימני השאלה וקווי השבר.
ובכל זאת נמדר יודע כל הזמן לקשור חוטים דקים ויפים בין המופעים השונים של הטבע לבין הגיבורים של הסיפורים שלו. כך למשל, בתחילת הסיפור "דגים גדולים" עומדים בטסי וג'ארד על סיפון המעבורת, מתחבקים ומתנשקים בלהט ארוטי כשלמולם מופיע פתאום לויתן ענק, מלא כוח, יופי והוד; ואילו בסופו של הסיפור, שנושא כאמור את שם הספר כולו, אותו לויתן עצום ממדים שרוע מלוא גופו העצום על הקרקע, עינו הפקוחה הולכת ומעכירה. ודעיכתו וגסיסתו מזכירים את דעיכת הקשר בין גיבור הסיפור ג'ארד ובין אשתו, ובכלל את דעיכתו וגסיסתו של ה"חלום האמריקאי", על עושר והצלחה תמידית, שבו שניהם מנסים לצוף ולשרוד כל חייהם.
במובן הזה, אם כבר נחפזים לערוך השוואות - ואני לא לגמרי בטוח שזה הכרחי - משהו ברוחו של הספר של נמדר מזכיר דווקא את "בין חברים", אחד מספריו המאוחרים של עמוס עוז, שבו הוא שב לעסוק בקיבוץ של סוף שנות החמישים, המקום והזמן שבו צמחה יצירתו, אבל הפעם בדרך יותר מכונסת ומפויסת. אבל באמת שהשוואות מהסוג הזה, גם אם הם מחמיאות לכותב, עלולות בסופו של דבר לעשות אולי נזק לספר של נמדר ולתאר אותו רק כמי ש"חוסה בצילן" של יצירות אחרות מהעבר.
יש משהו מאוד משוחרר ומשוכלל בכתיבה של נמדר. משהו שחוגג את החיים, כמו שנהוג לפעמים לומר. אותו נחש מפורסם שכבר כיכב ברשימה הקצרה הזאת יותר מפעם אחת, מחליק למשל לתוך גופה של אחת הנשים, אבל איכשהו הסמליות הבולטת הזאת, שבטיפול לא עדין או לא נכון, הייתה יכולה לקבל גם גוון צורם, "מחליקה" לתוך עינינו בצורה קלה, שיש בה גם לא מעט עונג ארוטי מענג ומשחרר - מצרך שלא תמיד נמצא בנדיבות גדולה מדי בספרות הישראלית.
זה באמת ספר מהנה לקריאה עם תערובת מעניינת מאוד של עונג ואימה - הסיפור "יום ביריד", מדגים את זה למשל בצורה מוצלחת מאוד, אבל החזות הכאילו קלילה ומבושמת שלו לא צריכה להטעות. ניתן בקלות לשרטט עוד מפה די מפורטת של הקשרים ספרותיים וחוץ ספרותיים, שרק על חלקם כאמור אני יכול לעמוד במסגרת רשימה זאת.
יש בו גם געגוע גדול לנופים שהולכים ונכחדים, כמו ב"חורשת האקליפטוס", הסיפור שפותח את הקובץ. אני מניח שהרימוז שמופיע בשם הסיפור לשיר המפורסם של נעמי שמר הוא לא מקרי, אבל גם כאן נמדר יוצר מעין משחק השתמעויות עדין ויפה. בעוד אצל נעמי שמר, "...על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה, אותה הדומייה וגם אותה התפאורה...", אצל נמדר יש בו ביטוי לכיסופים ותחושת ההחמצה שחש הגיבור של הסיפור, שהוא גם אביו של המספר.
יהיו שיזדרזו לרקום כאן שלל פרשנויות על החיים באמריקה והחיים בישראל, אבל בשלב הזה אני באמת מציע לתת לפרשנות לנשור כמו עלה בשלכת, ולתת ליופי של הטקסט הזה לדבר.
"דגים גדולים" / ראובן נמדר. הוצאת כנרת זמורה דביר. 224 עמודים