את הפיץ' הראשון בעונה החמישית של "הכרישים" (קשת 12) היה אפשר בקלות להפוך לבדיחה. גל קופף, היזמית שעומדת מאחורי החברה "גל סבון מהטבע", הצהירה שהיא הולכת לשנות את "כל מה שאתם יודעים על סבון לתינוקות". איך? ובכן, הסבון שהציגה עשוי מחלב אם. חילופי המבטים בין הכרישים יסמין לוקץ' ואורן דוברונסקי רמזו שקופף הולכת לקבל את טיפול "האודישן המביך", האהוב והמוכר עוד מהימים ששופטי "כוכב נולד" החניקו צחוקים מול מתמודד זייפן וחסר מודעות עצמית.
רק ש"הכרישים" היא לא תוכנית כזו. המותג שלה מזכיר את מה שמכונה היום "יוקרה שקטה". אנחנו מזהים את הכוח והכסף של השופטים דרך סמלי סטטוס כמו כורסאות עור או שילוב של ג'קטים מכובדים עם גרביים צבעוניות, אבל גם דרך האריזה הטלוויזיונית. מינימליסטית, מעודנת, מעניינת אבל לא "מבדרת" במובן שתצפו לקבל מריאליטי בערוץ המסחרי הכי גדול בישראל. ויותר מכל - מקצועית. העובדה שהכרישים משקיעים מכספם במיזמים שהם נחשפים אליהם מעניינת יותר מהכריזמה האישית של שופט כזה או אחר, ומשפיעה יותר על אופי התוכנית.
כשאני אומרת ש"הכרישים" לא מנסה לבדר כמו מקבילותיה לז'אנר, אני מתכוונת בעיקר להיעדר הסנטימנטליות. "הכרישים" היא לא ריאליטי שמלווה את המשתתפים שלו, אין בו תהליך ודמויות להזדהות איתם. זה רצף בלתי נגמר של "אודישנים", יוזמות חדשות ופרצופים חדשים. סיפורים אישיים מרגשים יכולים להיות חלק מהצגת המיזם, אבל לא שום דבר מעבר לזה. את האנשים מאחורי היוזמות אנחנו רואים אך ורק בגבולות האולפן, בלי הצצה לחיים הביתיים או למשרדי החברה שלהם. אנחנו גם לא נחשפים יותר מדי לדינמיקה האישית בין השופטים, שאמנם הפכו בעצמם לשמות מוכרים בכל בית אבל ספק אם מישהו צופה בתוכנית בגלל חיבה מיוחדת לכריש כזה או אחר.
בוודאי שלא תראו את השופטים מתרגשים למשמע סיפור מרגש על אמא שרצתה להכין לבת שלה סבון מיוחד ובריא. כשקופף מציינת את היתרונות הידועים "עוד מתקופת הפרעונים", יסמין לוקץ' משיבה לה בקלילות "בואי, אני מדברת על מדע בן ימינו". כך קורה גם כשהיזם הבא מציין שהשקיע מיליון ש"ח בפיתוח המוצר שלו, ונענה שיכול להיות שזה הרגע לעצור, לשנות כיוון או לוותר. וזה לא שאין כבר רגש - יזמות והשקעות תמיד מגיעות גם עם רגש - אבל בשביל לזהות אותו לא צריך מוזיקה טרגית.
להבדיל, ההשקעה המבטיחה ביותר של פרק הבכורה לעונה הרביעית (כלומר, השישית, אם מחשיבים את הניסיון המצליח פחות של התוכנית בערוץ 10), הייתה גם כנראה הכי פחות נגישה או מעניינת לקהל הרחב. לא היה שם מוצר צבעוני שאפשר להזמין ברגע זה ברשת או פיץ' מהפנט, אלא בטכנולוגיית אנטנות עם גיוסים והזמנות מאחוריה, שהמרחק בינה לבין היוזמה הממוצעת שמגיעה ל"כרישים" כמרחק תחנת החלל הבינלאומית לפתח תקווה. לא ברור אם זה פיצ'ר או באג שבוחן את גבולות התוכנית עצמה - כמו שזוהר לבקוביץ' מציין בעצמו, כל העסק הזה קצת מורכב מדי בשביל הצעות להשקעה בתוכנית טלוויזיה.
בהיעדר מוצר שהצופה הממוצע יכול להבין תוך שניות ספורות, את מרכז הפריים תופס קרב הג'נטלמנים המנומס שמתפתח בין הכרישים - דובי פרנסס מבטיח לחבר את היזמים ל-CTO לשעבר של ספייס אקס, אמיר איל מכריז שיש לו יותר קשרים בתחום החלל (סליחה, "הספייס") ומקפיץ הצעה משלו. אפשר כמעט לראות את טיפות הזיעה של צוות העריכה בעודם מנסים לתבל את הסיטואציה בעוד דרמה וחשיבות. כאן נתפר פנים מבט כעוס של דובי, שם ישיבה מלאת ביטחון של אמיר. ספוילר - כולם מנצחים, בעידודה של יסמין היזמים לוקחים את שתי ההצעות.
קרבות אגו קצרצרים כאלה זה נחמד והכל, אבל "הכרישים" במיטבה כשהיא לא מנסה לשחק את המשחק. הכיף הכי גדול מגיע כשהכרישים מרשים לעצמם לצלול לעומק השאלה מה הופך עסק למצליח - ובעיקר מה מפריע לו להגשים את הפוטנציאל, ממחירים גבוהים מדי דרך כיוון לנתח שוק קטן מדי ועד ליזמים עם פוטנציאל שהתבייתו על רעיון בעייתי. ברגעי השיא שלה, "הכרישים" עושה משהו שכמעט לא תמצאו בפריים טיים של הערוצים המסחריים - היא מלמדת את הצופים משהו.
ולא רק שכל זה לא משעמם או מטרחן, "הכרישים" שומרת בכבוד על משבצת השידור שלה כבר ארבע עונות והיד, מעוטרת שעון יוקרתי כלשהו, עוד נטויה. אולי זה כי "הכרישים" היא היין ליאנג של "מאסטר שף", "חתונה ממבט ראשון", "הזמר במסכה" או "נינג'ה ישראל". מוצר משלים לתוכניות הנוצצות, הרועשות והרגשניות יותר, ריאליטי מסוג אחר שעדיין מביא איתו הבטחה לסיפורי סינדרלה מרגשים. המענה שהתוכנית הזו נותנת לחלום הישראלי מודל 2023, שגם אחרי שלל פארודיות, מערכונים ב"ארץ נהדרת" וסדרות דרמה על עשירים מסואבים ממשיכה להישאר רלוונטית. כשצופים בבעלי ההון פוגשים אנשים "רגילים", כלומר, כאלה שראו כסף גדול רק בפרק של "יורשים", אפשר להרגיש לרגע חלק מתרבות של יזמות ואקזיטים. עם כל משפט בעברית-אנגלית שנזרק לחלל החדר (נניח, "זה יוניקורן, ביג טיים") אנחנו מרגישים קרובים יותר לפנטזיית "הראש היהודי" שממציא פטנטים ומקפיץ את בעליו בסולם המעמדות.
כל זה קוסם בימים אלה אפילו יותר מפעם, כשאיומי המיתון והתדרדרות הכלכלה המקומית מורגשים בכיס של כולנו בכל ביקור בסופר. יש קסם במרחב המנותק כמעט לגמרי מזמן וממקום שבו הכרישים יושבים לפגוש את העם. החלונות אולי צופים לגורדי שחקים תל אביביים, אבל קשה לדמיין את הסצנה הזו מצטלמת באותה העיר, אולי אפילו אותה שכונה, כמו ההפגנות בקפלן. הרמז היחיד לאקטואליה כלשהי בפרק מתרחש כשצמד יזמים העומד מאחורי חברת משחקים נשאלים על המכירות בתקופת הקורונה. צוות "הכרישים" אולי משחק על כסף אמיתי, אבל הבועה שהתוכנית יוצרת מאפשרת לה להראות כמעט תיאורטית, רחוקה וקרובה אלינו בו זמנית. חלום יפה שלא באמת נמצא בהישג היד שלנו, אבל מרגיש מספיק קרוב כדי לתפוס אותו.