תשפ"ג לא הייתה מהשנים השמחות בתולדותינו: השסע גבר, החדשות היטרללו, כדור הארץ התחמם ושוב לא לקחנו את האירוויזיון. כרגיל, שוב הטבענו את היגון בטלוויזיה, והאמת - זה דווקא הצליח לנו! אחרי תשפ"ב שהייתה חלשה יחסית בתחום הסדרות המקומיות, תשפ"ג האירה לנו פנים: גם בכמות וגם באיכות.
קודם כל, היא הייתה מגוונת להפליא בנושאים ובסוגות. הגברים המחוספסים של סדרות פליליות וביטחוניות לצד גיבורות שחוגגות את המיניות שלהן; חקירה נוגה של עולם הפונדקאות לצד מותחן אימה על-טבעי בחברה החרדית; הצדדים האפלים של סמלים לאומיים כמו הלהקות הצבאיות ומוסד הנשיאות לצד אתגרי העומק של קבוצות מיעוט בחברה הישראלית; וכן, גם פרודיה היסטורית על אסירי מחתרות ונאצים במחנה מעצר באפריקה בשנות ה-40. ברצף הזה נשמעו זו לצד זו עברית, ערבית, אנגלית, רוסית, גרמנית ואיטלקית, ובטח פספסנו משהו.
זה טווח רחב במיוחד של עשייה מקורית, ולמרבה השמחה: הרמה הכללית הייתה נפלאה, עד שהיה לנו ממש קשה לבחור. לכן החלטנו, לפנים משורת הדין, להנכיח את השפע הזה, ולהגדיל את המכסה ל-12 השנה - ואפילו כך כאבנו את מה שנותר בחוץ, תוך חיבוטים של ממש. בסדרות של תשפ"ד ננוחם. כמה נתונים: זו שנה גדולה עבור טליה ברטפלד, ששיחקה בשלוש מתוך סדרות השנה שלנו. יעקב זדה-דניאל, אלונה סער, גל מלכה, רוני דלומי, לנה פרייפלד ודניאל מורשת בשתיים. הקרב על המקום הראשון היה קשה, כשכל סדרה בחמישייה הראשונה איימה עליו. אבל בסוף, יש רק אחת שעומדת בראש המחנה.
(מדרגים: ניר יהב, עידו ישעיהו, נדב מנוחין, אבנר שביט, שירי ישועה, עמית לוי רבינסקי, בן בירון, זוהר אורבך)
רוצים המלצה לסדרה טובה? הנה כל מה ששווה לראות בטלוויזיה החודש
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
12. קרתגו (כאן 11)
אמרו עליה שהיא נמרחת, שהיא ארוכה מדי, שלא ברור מה היא רוצה, שהיא מוגזמת, שהיא לא מדויקת - והכל נכון. "קרתגו", ההבטחה הגדולה של תאגיד השידור הציבורי, לא עמדה בציפיות של רבים. אלא שזה רק חלק מהסיפור: הסדרה של רשף לוי, ינץ לוי ותומר שני אולי חטפה מהביקורות והסתבכה עוד ועוד בתוך עצמה עד לסוף החלוש, אבל זו גם אחת הסדרות החריגות, המקוריות והאמיצות שנעשו בישראל.
בז'אנר שכמעט לא קיים בישראל - קומדיה תקופתית - היא הלכה אולי הכי רחוק שמישהו הלך אי פעם בנכונות לעשות צחוק מהאתוס הישראלי-ציוני ומההיסטוריה הרצינית להחריד של המאה ה-20. הכי קל ליצור דרמות הרואיות וטרגיות, הרבה יותר קשה להשתעשע על חשבון הפאתוס הנלווה אליהן. את האומץ הזה חייבים להעריך, ואיש לא ייקח אותו מ"קרתגו".
(לביקורת של נדב מנוחין)
11. שמיים אדומים (רשת 13)
לא פשוט לראות ולשמוע על המסך את המחזות הנוראיים של האינתיפאדה השנייה, בטח לא כשהסכסוך הישראלי-פלסטיני נוכח מתמיד בכותרות היומיומיות, אבל דווקא בשל כך הרלוונטיות של "שמיים אדומים" זועקת כמעט לאורך כל הצפייה בה. על פניו זה עוד ניסיון לשחזר את ההצלחה הענקית של "פאודה", ואמנם ברייטינג ובבאזז זה לא בדיוק קרה, אבל "שמיים אדומים" אכן הפגינה בעצמה את כמה ממעלותיה (וכן, גם חולשותיה) הבולטות של דרמת האקשן האהובה.
סצנות המתח הצליחו פעם אחר פעם למרוט את העצבים בניסיון לעצור פיגוע או לחסל מחבל, ומתחת לה החברות הגדולה בין שלושת הגיבורים - סער הישראלי (מאור שוויצר), עלי הפלסטיני (אמיר חורי) וג'ני האמריקאית היהודייה (אנני שפירו), שלושתם במפגני משחק מצוינים - שמרה בעקביות על עוגן רגשי, וגם עלילתי, כזה שרוב הזמן מנמק בהצלחה את מעשיהם. אמנם לפעמים בצורה מאוד קלושה (כן ג'ני, אנחנו מסתכלים עלייך), אבל עדיין עוברת.
(לביקורת של נדב מנוחין)
10. מדרסה (כאן חינוכית)
ז'אנר סדרות התיכון חבוט וצפוי, והן כולן דומות זו לזו. אהבות ראשונות, תסכולים מהבית, גיבושי זהות בסביבה שלא תמיד מקבלת - כל אלה נמצאים גם ב"מדרסה", בתוספת הפיל שבחדר - שהוא עיקר הקומדיה והטרגדיה. הדרמה הקומית, שכתב סייד קשוע, ביים גורי אלפי, וכוללת שחקנים וקומיקאים יהודים וערבים מהשורה הראשונה, מתנהלת לסירוגין בעברית ובערבית, כמו המוסד שבמרכזה, בית ספר דו-לשוני.
עם כל חביבותה של "מדרסה" והנימה החיובית וההרמונית-יחסית ששורה עליה, הנושא והעלילה שלה מאתגרים, הקומדיה שלה מודעת, והסדרה רגישה ונעימה לצפייה. קשוע, אמן בתיאור טראגי-קומי של המפגש היהודי-ערבי היומיומי, לוחץ בעדינות על כל המבוכות וההתמודדויות הפנימיות, שלפעמים מתפתחות לפארסה.
(לביקורת המלאה של נדב מנוחין)
9. סובייצקה (כאן 11)
הכתיבה של היוצרת דנה אברמוביץ' והבימוי של ענת סטלינסקי הם מה שהופך את "סובייצקה" ליצירה משמעותית כל כך. אחד הביטויים השגורים של מיעוטים אמריקנים שמזהים את עצמם בייצוג תרבותי הוא "אני מרגיש שרואים אותי" (I Feel Seen), וזה בדיוק מה ש"סובייצקה" מביאה בפעם הראשונה אל המסך הישראלי. זה נעשה בניואנסים רגישים וחכמים של אותנטיות, מכלול שמייצר זהות במובן הכי עמוק שלה, עוד לפני שהדמויות מתחילות לדבר. הוא מספר על הדברים החשובים ומעוררי הגאווה: השכלה גבוהה, מקצוע מכובד, החשש התמידי מפני ביוש המשפחה בעיני אחרים, התרבות הישנה שמעולם לא ננטשה. וכשכל אלה נוכחים בצורה כל כך חכמה ברקע, קל הרבה יותר להבין את הדינמיקות הקטנות של הגיבורים.
הרגעים היפים ביותר של "סובייצקה" מתרחשים בתוך ה"גטו" הזה של רוסיות-ישראלית. כל עוד הסדרה חיה את הזהות שלה, היא מביאה אל המסך עוד ועוד רגעים מרגשים, חכמים ומדויקים של חוויית הגירה - בלי שיפוטיות ובלי הגחכה. וזו עדות מספר מי-יודע-כמה לחשיבות של ערוץ ציבורי עצמאי ואיכותי, שמסוגל להרשות לעצמו לתת ביטוי לדמויות וסיפורים כאלה, מבלי שיצטרך לחשוב על ברייק הפרסומות הבא.
(לביקורת המלאה של אילן קפרוב)
8. שישה אפסים (כאן 11)
"שישה אפסים" הייתה אחת הסדרות הכי מתוקות ומקסימות השנה. היא הציגה את הסיפור של שישה אנשים שזכו בפרס של מיליונים אך בטרם יקבלו את סכום הכסף העצום - הם נאלצים לעבור סדנת הכנה לחייהם החדשים. מעבר לרעיון הנפלא ויוצא הדופן של הסדרה, היא באמת הצליחה לספר סיפור של שישה אנשים שחייהם עוברים טלטלות רגשיות בעקבות הזכייה משנת-החיים הזו.
בסופו של דבר, זו הייתה סדרה יפהפייה ועדינה - שבוימה בכישרון על ידי האחד והיחיד ניר ברגמן - על מערכות יחסים, על כסף ועל החמצה. מעל הכול זהרו בכישרונם השחקנים המצוינים שהביאו למסך שלל דמויות ודילמות שכל אחד יכול היה למצוא בהן משהו ממנו ובעצמו - אלישע בנאי, עופר חיון, רוני דלומי, רותם קינן, שני קליין ומעל כולם לאורה ריבלין ושלמה בראבא (שמגלם קיבוצניק מריר וכנוע שיוצא מהארון בעשור השביעי לחייו!) בתצוגת משחק בלתי נשכחת. מהר מאוד מצאנו את עצמנו ממתינים בקוצר רוח מדי שבוע לפרק הבא.
(לביקורת של בן בירון בראודה)
7. גוף שלישי (קשת 12)
אם נודה על האמת, "גוף שלישי" לא הייתה אחידה ברמתה. ככל שהעונה התקדמה, יותר ויותר רגעים במערכת היחסים של הזוג אלי ועידו (רותם סלע ויהודה לוי) ושל הפונדקאית חן (גל מלכה), הרגישו פחות הגיוניים וכמעט טלנובליים. אלמנטים שהואצו לצורך הדרמה והיו מנוגדים לעדינות והניואנסים שאפיינו את ראשיתה של העונה ואת אופי הדמויות כפי ששורטטו בתחילה.
אבל גם כך, "גוף שלישי" זהרה למרחקים בשממה הטלוויזיונית של הערוצים המסחריים. המשחק של כל הנוכחים מעולה. ולמרות הפלירטוט של חלקם עם חשיפת יתר הם ממחישים שוב למה בעצם הם בכל מקום - הם פשוט מצוינים במה שהם עושים. כולם וכולן סיפקו תצוגות משחק אמינות, רגישות ומרגשות והצליחו לגרום לכך שהגיבורים הרגישו פחות כמו דמויות ויותר כמו אנשים. זה לא היה מצליח אילולא הבימוי הרגיש של שי קפון, שלא נגרר אחרי מבול הרגעים האובר דרמטיים בתסריט ושמר על "גוף שלישי" כסדרה שנותנת לשחקנים שלה זמן להתפתח ולא צועקת את מה שיש לה להגיד.
(לביקורת המלאה של בן בירון בראודה)
6. קורדרוי (הוט)
"איך אתה יכול לא לבכות? זה אובייקטיבית עצוב", שואלת גיבורת "קורדרוי" בגילומה של דר זוזובסקי את הגבר שעוזב אותה לאנחות, אותו מגלם אריק ברמן. ואכן - היא צודקת. אי אפשר שלא לבכות מול "קורדרוי", הסדרה הישראלית הכי עצובה של השנה. רק בדבר אחד היא טועה: הסדרה עצובה גם סובייקטיבית, כי לאורך כל פרקיה היא מציגה את נקודת המבט הסובייקטיבית ואת הקול הייחודי של מי שכתבה וביימה אותה, הדס בן ארויה. מזמן, אם בכלל, לא ראינו בארץ יצירה טלוויזיונית מקומית כל כך אישית ולא גנרית, שבה היוצרת משתמשת במצלמה כעט וגם כמראה לנשמה ולאישיות שלה.
בן ארויה עשתה זאת גם בסרטה הראשון, המהולל והאישי אף הוא, "אנשים שהם לא אני", שבו גם הופיעה בתפקיד הראשי. הפעם בחרה בשחקנית אחרת, זוזובסקי, שהצליחה להיכנס לעורה בצורה מושלמת, והקשר הסימביוטי שנוצר בין היוצרת והכוכבת הוא עוד אחת מן המעלות יוצאות הדופן של "קודררוי" - סדרה נדירה וחד-פעמית, אלא כמובן אם תהיה לה עונה שנייה.
(לביקורת המלאה של עמית לוי רבינסקי)
5. חאנשי (הוט)
אי אפשר להישאר אדישים לסיפור כמו של "חאנשי" - חרדית מברוקלין נוטשת את החתן המיועד לה ועולה לארץ כדי לעגוב על חיילים ישראלים - ואין סיבה להישאר אדישים אליו, בוודאי לא כשהוא מסופר במנות כה נדיבות של הומור, אמינות, ומרכיב אחד משמעותי: ישראליות. אם היוצרת עליזה חנוביץ' (שגם מככבת בתפקיד חאנשי) הביאה את הטירלול הזה בסיפור המחורמן והפטריוטי שלפנינו, הבמאים אהרון גבע ומיקי טריאסט הקימו על הרצף שבין ירושלים-תל אביב בו מתרחשת הסדרה עולם מוכר, אמין ומופרך להפליא.
השלישייה הזאת גם הביאה איתה שחקני חיזוק מטריפים: ליהיא גרינר בבכורה משגעת, רוני דלומי בתפקיד מתעתע, תומר מחלוף בתפקיד סקסי נורא, ובגלל שאין סיבה שלא כשאפשר שכן - גם את הנרי ווינקלר. כן, פונזי בדרמה קומית של הוט. ועל תקן הלב הפועם של הסדרה: מרנינה שון, במשבצת ה"מאיפה הגעת", שמגלמת את נוקי, חברת הילדות של חאנשי, דתייה שיוצאת מהארון ומתאהבת בדיאנה גולבי. הטלוויזיה הישראלית צריך עוד דמויות איקוניות כמו חאנשי. חתרנית, פמיניסטית ומלאת חמלה, שרוצה להיות אישה עצמאית בעולם, וגם לעשות המון סקס, וגם לעשות קקי כשהטבע קורא לה. ואיזה כיף שהיא הגיעה למסך שלנו.
(לביקורת המלאה של שירי ישועה)
4. מי שמע על חווה ונאווה (יס)
"מי שמע על חווה ונאווה" אמנם לא ממוקדת כל הזמן, ואפשר היה לקצץ בשקט כמה דמויות ואפיזודות, אבל גם כך הסדרה הזו - שיצר הצוות מאחורי "האחיות המוצלחות שלי", התסריטאיות גלית חוגי ונועה ארנברג והבמאי גורי אלפי - היא תענוג טלוויזיוני. היא מלאה בכישרון, מקיפה מוזיקה וקומדיה, כמה שכבות של זיכרון וציטוטים, אגרוף בבטן ושיר חדש בלב. בגל הסדרות המתכתבות עם עולם המוזיקה הישראלית לגווניו (למשל "שנות הירח" ו"שישו ושמחו") - "מי שמע על חווה ונאווה" היא הטובה ביותר.
השידוך בין קרן מור וחנה לסלאו בתפקידים הראשיים הוא מפגש של ענקיות קומדיה, והסצינות המשותפות שלהן פשוט נהדרות. הן גולשות באופן מושלם וכל כך משכנע לתפקידים שלהן, שכמעט נדמה שהן נכתבו במיוחד עבורן - וזאת למרות העובדה שיש בין שתיהן פער של יותר מעשור. לצידן נמצא בסדרה קאסט מפואר בראשן של ליאנה עיון וטליה ברטפלד, המגלמות את השתיים בצעירותן. המשחק של כולן מצוין, האבחנות של הסדרה חדות, הצחוק והעצב מתערבבים בה, והיא בעיקר כתובה נפלא - פרודיה מרתקת על עולם הלהקות הצבאיות והייצוג שלה, ומסמך נוקב על הצדדים האפלים של התרבות הישראלית שטואטאו החוצה מהסיפור היפה שנשאר.
(לביקורת המלאה של נדב מנוחין)
3. אָלֶף (יס)
ביס הכריזו מראש שמדובר ב"הסדרה החשובה של השנה". זה אולי נשמע מתיימר או מתייפייף, אבל הסלוגן הזה מדויק מאוד. הייצוג של תקיפה מינית בטלוויזיה נוטה הרבה פעמים לגלוש למלודרמה זולה, או סובל מהרבה אי דיוקים וחוסר רגישות שנובעים מבורות של היוצרים לגבי המורכבות של הטראומה המינית. לאחר צפייה ממוגנטת בסדרה, קל להסכים לחלוטין עם ההצהרה לגבי חשיבותה. למעשה, מדובר בסדרה שמחובתם של כל איש ואישה בישראל לראות.
יכול להיות שעצם הנושא - סיפורה של המתלוננת א' נגד הנשיא משה קצב - נשמע קשה מנשוא. אבל הבימוי המדויק, המשחק המורכב ורב-הרבדים של הקאסט הנפלא הזה, התסריט החכם והרגיש - כולם חוברים יחד כדי להפוך את הצפייה הלא-פשוטה הזאת לקולחת. במקום שנרגיש שכל זה טו מאץ', אנחנו שבויים בהתגלגלות האירועים. הטקסטים בפי השחקנים אמינים ופשוט נשמעים כמו עברית, כמו שאנחנו מכירים מהחיים שלנו. סדרות ישראליות רבות נופלות בדיוק כאן, כשהדמויות לא עוברות, שהטקסט נשמע כמו תרגום מבאס מאנגלית, שהתסריט ניכר. בסדרה "אָלֶף" שום דבר לא חוצץ בינינו לבין האמת שניבטת מהמסך.
(לביקורת המלאה של שירי ישועה)
2. אבירם כץ (כאן 11)
כדי לדבר על "אבירם כץ" צריך להבין קודם כל מה היא לא הייתה: היא לא הייתה סדרה בלשית במובן המקובל של המילה. לא היו בה באמת רמזים וחקירה מלאת תפניות, ובעצם לא הייתה כאן באמת תעלומה, וממילא הבלשים לא פותרים אותה. אם כבר, המסע של הגיבור שבמרכזה, סופר עם אתיקה מפוקפקת שבקושי מתפקד ולא ממש אוהב אנשים, הוא סיפור של בריחה מהתעלומה ומהחשדות כלפיו, לא של פענוח וחיבור פיסת מידע אחת לאחרת.
נביט על הסדרה אפילו יותר מלמעלה, ונגלה דבר חשוב: הקסם שלה כלל לא קשור לעלילה, שהיא כמעט מקרית, אלא להרבה דברים אחרים. למשל למשחק מדהים של יחזקאל לזרוב בתפקיד הראשי, שלוכד באמצעות המבטים והקול שלו כל ניואנס באישיותו הרעועה של הגיבור הראשי; לתפקידים הקומיים הענקיים של דנה מודן ויניב ביטון כצמד הבלשים, שכל רגע איתם קורע מצחוק; ובעיקר בעיקר למה שהסתתר מתחת לעלילה ולבדיחות השנונות: תסריט מבריק באמת, אוהב אדם, שמביט על שאלה יסודית מאוד - האם כנות בכלל קיימת בעולם שכולו זיוף, העמדות פנים ואינטרסים? וכך, הדבר הכי מצחיק, קולע, חכם ושנון ב"אבירם כץ" הוא איך שהיא תפסה בצורה הכי אותנטית את האופן הלא-אותנטי שבו גיבוריה מתקשרים זה עם זה.
(לביקורת המלאה של נדב מנוחין)
1. המפקדת (כאן 11)
העונה השנייה של "המפקדת" אמנם הייתה טובה פחות מקודמתה, אך היא עדיין בולטת מעל כל התנובה המובחרת-בפני-עצמה של שנת תשפ"ג. בזמן אמת היא עוררה באוהדי הסדרה תגובות מעורבות - היו מי שעמדו לצד הדמויות גם ברגעים הכי נמוכים, אחרים התלוננו על כיווני העלילה או כמות העלילות הרומנטיות/מיניות. כך או כך, לאורך שידורה אי אפשר היה להפסיק לדבר עליה.
"המפקדת" תמיד הייתה סדרה מצחיקה ומלאה הפתעות, אבל בעונה הזו התחושה הייתה שכל פרק מעמיק ומרחיב עוד יותר את העולם שבו הסדרה מתרחשת, מעבה את יחסי הכוחות ומוסיף עוד ועוד פיתולים עלילתיים. הדרמה עלתה רמה, אבל גם הקומדיה קיבלה חיזוק עם דמויות שוליות מעולות שקיבלו צ'אנס לזרוח במלוא הדרן בלי בהכרח לקדם את העלילה.
למרות שהגיבורות היו לא פעם מתסכלות ותובעניות, וגם אם היו לאורכה של העונה רגעים חורקים, יש אמת מסוימת בכך שכולן קצת נזילות, משנות את דעתן בקלות או מפתיעות את הסובבים אותן ואת הצופים. שירות צבאי הוא בדיוק המקום והגיל להתעצב מחדש שוב ושוב, לא בהכרח לטובה, ובמיוחד כשחלק מהגדרת התפקיד שלך הוא לעטות מסכה של ביטחון עצמי וקשיחות ולהעמיד פנים שאת כזאת גם בשעות הפנאי. זה משהו שהעונה השנייה של "המפקדת" לכדה בצורה נוטה לשלמות.
(לביקורת המלאה של נעמה רק)