גרמניה אוהבת לשלוח שירים איומים לאירוויזיון, וצרפת אוהבת לבחור סרטים מחרידים למשבצת הפתיחה של פסטיבל קאן. מרבית הסרטים שפתחו את הפסטיבל בשנים האחרונות היו סתמיים עד קשים לצפייה, למשל "בראש מורם", "גרייס ממונקו", "כולם יודעים" ו"אנט". למרבה הצער, זה נכון גם לגבי "ז'אן דו ברי", שהוציא לדרך את החגיגה בריביירה לפני ארבעה חודשים.
האיכות הקלוקלת של הסרט לא מנעה מפסטיבל הסרטים חיפה לבחור בו גם למשבצת הפתיחה שלהם, ואתמול (חמישי) הוא הוציא לדרך את חגיגת הקולנוע בכרמל, ומיד עלה למסכים ברחבי הארץ בהפצה קולנועית רחבה. שיהיה לנו בהצלחה.
את הסרט ביימה הקולנוענית הצרפתייה מיוואן, שגם מככבת בתפקידה של פרוצה שהפכה לפילגש האחרונה של המלך לואי ה-15, וסבלה מנידוי בחצר המלוכה בשל הרקע שלה.
את המלך מגלם לא אחר מאשר ג'וני דפ, בתפקידו דובר הצרפתית הראשון אי פעם, ובתפקידו הקולנועי הראשון מאז שתרבות הביטול דחקה אותו הצידה בשל ההאשמות של אמבר הרד נגדו.
הבחירה ב"ז'אן דו ברי" כסרט הפתיחה של אירוע הקולנוע החשוב בעולם, מסמלת את שני הכיוונים המנוגדים שאליהם הולכת התרבות הצרפתית. מצד אחד, הפסטיבל בוחר למשבצת היוקרתית סרט שביימה במאית, וזו המחשה נוספת לכך שאין תעשיית קולנוע המעודדת יצירה של נשים כמו התעשייה הצרפתית. בארצות הברית המתחסדת, אף אישה לא הייתה מועמדת השנה לאוסקר בקטגוריית הבימוי. ובצרפת? שליש מהסרטים שקיבלו השנה תמיכה מקרן הקולנוע הלאומית הם של נשים, ובתחרות הרשמית של קאן השנה יהיו שבעה סרטים של במאיות - לא כולל סרטה של מיוואן, שלא משתתף במסגרת תחרותית.
מנגד, ומן העבר השני של הספקטרום הפרוגרסיבי, בצרפת פשוט מסרבים להתמסר לתרבות הביטול. באמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, איש לא היה מעז לפתוח אירוע חשוב עם סרט בכיכובו של ג'וני דפ, אבל בצרפת זה עדיין אפשרי.
אף שדפ מושך את מירב תשומת הלב, הוא שחקן משני בסרט, וטוב שכך - ההופעה שלו היא אחת מנקודות התורפה המרכזיות כאן. אולי זה בגלל הדיאלוגים בצרפתית, אולי זה בגלל איכות התסריט, אולי זה בגלל שהוא לא בכושר, אבל הכוכב הוותיק נראה כבוי, רופס ומדוכדך. במקום להרים את "ז'אן דו ברי", הוא מפיל אותו מטה עוד יותר. ההופעה שלו מספקת לא מעט חומר לגיפים וממים, וכשהמלך בגילומו לוקה במחלה חשוכת מרפא, עבודת האיפור מציגה אותו באור גרוטסקי ודוחה במיוחד. מעבר לכך, כל מה שנזכור מן התפקיד הזה הוא השערורייה סביבו.
התצוגה של דפ היא לא הבעיה היחידה כאן. "ז'אן דו ברי" משעמם כמו שרק דרמה תקופתית יכולה להיות. גם כשיש לו משהו מעניין להגיד, למשל על הגזענות בצרפת, הוא חוזר על כך שש פעמים באותה סצינה. מיוואן ביימה בעבר יצירות מצוינות, למשל "פוליס", מן הסרטים הצרפתיים הגדולים של העשור הקודם, אבל הפעם התוצאה היא סרט נשכח.