הסיפור מאחורי "המזח" מציג דילמה ערכית נוראה וחשובה מאין כמוה

בספרה המרגש של תיקי וידאס, "קולות שתמיד איתי", מתוארת בין השאר התמונה המרעידה הבאה: באחד מהימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, הופיע בחמ"ל של החטיבה בבסיס בלוזה שבו היא שירתה בצפון סיני, חייל שכל בגדיו היו מוכתמים בדם. הוא עמד שם שעה ארוכה ובהה בקיר שממולו ולא הוציא מפיו מילה. אחר כך התברר שהדם על מדיו לא היה שלו, אלא של אחד הלוחמים שהיו בטנק שבו הוא שהה. אז עוד לא היה בהיר ומוכר מספיק הנושא של הלם קרב. אותו חייל שעליו מספרת וידאס בהתרגשות גדולה, נבדק, ומשנמצא שהוא לא נפגע, והוא כשיר גופנית לשוב למלחמה, הוא נשלח שוב לחזית ואחרי שלושה ימים נהרג.

וידאס שירתה כקשרית בחמ"ל של החטיבה, ועליה כתב בזמנו המפקד של מעוז מילאנו על גדת התעלה, שהיא, ולא המפקדים הבכירים השטח, זו שנתנה לו את הפקודה לסגת בערבו של היום השני למלחמה, ובכך הצילה בעצם את חייו. ספרה, שיצא כבר כמעט לפני 20 שנה, היה חלק ממגמה היסטוריוגרפית חשובה: הכוונה למאמץ לספר את ההיסטוריה לא רק מנקודת מבטם של המלכים, הקיסרים, המנהיגים והמפקדים בעלי הדרגה הגבוהה בשטח, אלא לתת במה ומקום ראויים גם לאוכלוסיות אחרות. בהיבט הצבאי, מדובר בעיקר בקורותיהם של החיילים הפשוטים והמפקדים הזוטרים. אותו דור שחווה על בשרו, אם ניתן לנסח זאת כך, את אימת המלחמה.

למגמה הזאת נוסף עכשיו ספרו של ד"ר נחום ורבין, "מוצב המזח: סיפור על כניעה וגבורה". ד"ר ורבין היה הרופא שטיפל בפצועים במוצב המזח - המוצב הדרומי ביותר על גדת תעלת סואץ. אותו מוצב, שסיפור הכניעה שלו ונפילת 37 החיילים שהיו בו בשבי המצרי, היווה גם בסיס לסרט "המזח" שמוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע, שנערך גם כסדרת טלוויזיה באותו שם שתעלה בקרוב בכאן 11.

כיצד התקבלה ההחלטה להיכנע? קשה להצביע בדיוק על השתלשלות העניינים במוצב בימים הראשונים של המלחמה, אבל ברור לגמרי שלד"ר ורבין היה חלק משמעותי ביוזמה הזאת, לאחר שהסיק, בצדק, כי יתר המוצבים כבר נפלו וכי הקרב על המזח כבר הוכרע למעשה.

החומרים המצויים בספר התפרסמו בתחילה בבלוג בשם "האופציה של הדוקטור", שפרסם ורבין בפייסבוק יחד עם בתו הבכורה, הסופרת והמתרגמת רנה ורבין, כבר לפני עשר שנים, לציון (אז) 40 שנה למלחמה. עכשיו הוא יוצא כאמור כספר בגרסה מעודכנת בהוצאת "עם עובד", שנרתמה למשימה.
אומר כבר מראש: קשה, אם בכלל אפשרי, לערוך "שיפוט" או לכתוב ביקורת על טקסט כזה שמבוסס על החוויות הקשות שורבין עבר, כולל התקופה שבה הוא שהה בשבי המצרי, ובעיקר בכל החלק השני, שבו הוא מתאר את קבלת הפנים המוזרה שחיכתה לו בארץ, לרבות החקירה הסהרורית שהוא עובר במתקן של בטחון שדה בקריה, כאשר שני קצינים, במין מהדורה גרוטסקית של "השוטר הטוב והשוטר הרע", מאשימים אותו בלא פחות מאשר בבגידה במדינה.

ובכל זאת אגיד שההרגשה שלי לפחות, היא שיש משהו סגור ומעובד בספר הזה. ורבין עצמו מעיד על כך שלצד עבודתו כרופא כירורג במשך עשרות שנים, הוא לקח קורסים של כתיבה יוצרת בחוג לספרות באוניברסיטה, כלומר חוויות היסוד שלו מאותה מלחמה ארורה, כבר עברו סוג של היתוך ו"התמרה", והשאלה היא עד כמה הספר מצליח להישאר עם "היד על הדופק" לאותה חווית יסוד מערערת שאותה הוא עבר.

אותה הרגשה מעט משונה התחזקה בי בימים האחרונים, כשצפיתי בסדרת המופת "האחת" ששודרה לפני שבוע וקצת ב"כאן 11" ונגעה לליבם של כל כך הרבה אנשים. אנסה להסביר: הסדרה ששודרה בטלוויזיה מעלה תחושה חזקה מאוד של שבר ופירוק. כל אותם טייסים מהוללים ועזי פנים, מרשים לעצמם להיחשף לעין המצלמה, כשהם שבירים ופגיעים יותר, כהמחשה לכך שאותה מלחמה העבירה אותם טלטלה גדולה. דווקא הספר של ורבין ממוסגר כ"סיפור על כניעה וגבורה" (בתוספת קישוטים מיותרים בדמות מילים כמו "טקסט מצמרר" על העטיפה) ואיכשהו לא מצליח להעביר בסופו של דבר את אותה התחושה.

ורבין עצמו, ער אולי לעובדה הזאת. הוא מספר למשל על נסיעה שהוא עשה עם עוד חמישה מחבריו למוצב לקהיר, לפני 20 שנה, במסגרת סרט תיעודי שהפיקה הטלוויזיה החינוכית. צוות ההסרטה - הוא מספר עם שביב של אירוניה - חשב שהם (הוא וחבריו לצוות) היו "מאופקים מאוד, והטקסטים שיצאו מהם היו טכניים..." וכי "זאת לא הייתה ההתפרצות הרגשית" שבמאית הסרט קיוותה שתתרחש - בעוד הלוחמים עצמם הסתגרו בחדרם במלון והתמודדו כל אחד לבד עם הבעיות הכאובות שאותו מפגש עורר בהם. אני מניח שאולי גם הביקורת שלי נופלת לתוך המלכודת הזאת של הצורך "לרגש".

יחד עם זאת צריך לזכור: ספר, או סרט או סדרה בטלוויזיה, הם תמיד גם תוצאה של חשיבה על הסיפור שאנחנו רוצים לספר. ברור לגמרי, שהדרך שבה נערכה למשל הסדרה "האחת" (באיזה סדר לשים את הראיונות השונים שצולמו, ובאיזה ראיון לבחור בתור "הקטע המסיים" של הסדרה), השפיעה מאוד על האפקט הרגשי החזק שהיא יצרה.

במידה מסוימת הספר של ורבין עוסק בעיקר בסוגיה הערכית, שהיא מטבע הדברים מעט יותר מופשטת - האם נכון היה או לא, להיכנע וליפול בשבי - סוגיה ערכית חשובה מאין כמוה שמטשטשת אולי את אותו אפקט רגשי עליו דיברנו.

כך או כך נשארת המלחמה הזאת תקועה לנו בגרון. ניצבת מולנו כמו אותו חייל שנעמד בחמ"ל עם בגדים מוכתמים בדם, ושלושה ימים אחר כך נשלח כמו שה לעולה למות בקרב - ניצבת חסרת פשר, שרירותית. מעוררת אימה.

מוצב המזח: סיפור על כניעה וגבורה. הוצאת עם עובד. 126 עמודים