לא מזמן קראתי שוב את הנובלה הנהדרת "הסוד המשותף" של סימנון, בתרגומו של יהושע קנז (הוצאת עם עובד). היא נפתחת בערך כך: איש נשוי נוסע במכונית עם המזכירה שלו. היא יושבת לידו. ידו הימנית נמצאת בין ירכיה (אני מקווה שהתיאור הזה לא יבריח כבר על ההתחלה מי מקוראיי). המכונית זזה ימינה ושמאלה. אוטובוס מלא ילדים צופר להם מאחור. ברגע האחרון הוא מצליח לחמוק מהם אבל אז הוא סוטה מהדרך, מתנגש בעץ וכתוצאה מכך נגרמת תאונה מחרידה.
המחשבה על אותה נובלה ליוותה אותי בזמן הקריאה של "לב רעב", קובץ הסיפורים החדש של אשכול נבו שיצא עכשיו בהוצאת כנרת זמורה. חשבתי על כך לא במובן של השוואה - מגוחך, מיותר ואפילו קצת אידיוטי להשוות בין שני סופרים כל כך שונים, ובכל זאת הנובלה של סימנון מסמנת לנו כל הזמן איזה מרחב שהכתיבה הספרותית יכולה להציע - מרחב פרוע. כאוטי. פרוץ. בטח לא מרחב שנושא צביון של מוסר בורגני כזה אחר. מרחב שבו נפרשת ונגלית הנפש האנושית על שלל הצדדים המוארים והאפלים שלה.
הכתיבה של אשכול נבו מתקיימת רוב הזמן במרחב הבורגני הישראלי - אני לא אומר את זה כציון לחיוב או לשלילה אלא כניסיון לבנות איזו הבחנה - יש שם תמיד כאבים מתונים. צער במידה ובעיקר ניסיון מתמיד ליצור איזה איזון בין החומרים הספרותיים שהוא בורא.
20 סיפורים מרכיבים את הקובץ החדש וכמעט כולם לא חורגים ממש מתוך הטריטוריה הישראלית המוכרת, בטח בין בני המעמד הבורגני בשנים האחרונות - קפיצה לחו"ל לראות הופעה של ברוס ספרינגסטין (השיר שלו "Hungry heart" - לב רעב - משמש כמוטו לספר כולו), משברי זוגיות, מצבים משפחתיים מורכבים ("כמה שפחות דרמה"), וזקנה וחולי שמאיימים לערער את השלווה המדומה-או-לא של הגיבורים. העולם נשקף אלינו על חלקיו המיוסרים והקשים, אבל אם להתבטא במעט גסות, נראה כאילו הכותב מפציר בנו לעשן ג'וינט או ליטול עוד גלולת ציפרלקס ודרכה אנחנו יכולים להתבונן על מכאובי העולם - הכל מעט עמום יותר. זורם. הכאבים נרמזים אבל המציאות שנשקפת דרכם כבר פחות פוצעת, לטוב או לרע.
הנה סיפור אחד - סיפור בשם "סימנים כחולים", אחד היפים בקובץ, שמדגים אולי את העניין: יונתן ודייב, שני חברים טובים מהתיכון, שבים ונפגשים בניו יורק. הסימנים הכחולים הם אלה המופיעים באפליקציית הווטסאפ, כדי שנדע אם הנמען קרא או לא קרא את ההודעה ששלחנו. הקשר ביניהם מתחדש אחרי עשר שנים. בינתיים דייב חוזר לארץ ומתגרש מאשתו. יונתן כותב לו ומספר לו שאביו נפטר, הוא מגיע להלוויה ומבקש לשהות אצל דייב כמה ימים.
אחרי ההלוויה נוצר קשר בין דייב לשקמה, אחותו הצעירה של יונתן, שנשואה עכשיו עם שני ילדים. בין לבין יונתן עובר התמוטטות נפשית - כנראה לא בפעם הראשונה - ומאושפז בכפר שאול, איפה ששכן פעם הכפר הפלסטיני דיר יאסין.
הרומן בין שקמה לדייב הולך ומתהדק (היא אהבה אותו מאוד כשהיא הייתה ילדה, והוא היה מגיע לבקר את אחיה) ובמקביל הולך ומידרדר מצבו הנפשי של יונתן. ההקבלה שיוצר אשכול נבו היא ברורה - בין הטירוף האישי לזה הכללי. בדיר יאסין התרחש כזכור הטבח הנורא שעשו אנשי האצ"ל והלח"י בתושבי הכפר בבוקר 8 באפריל 1948.
אבל צריך לשים לב ל"סגירות" שאשכול נבו מבצע: שקמה עוזבת את בעלה (סליחה על הספוילרים) ונוסעת עם דייב לניו יורק. הם הולכים ביחד לבקר את יונתן, כמו בפגישה המחודשת הראשונה בינו ובין דייב. הם משאירים לו הודעות אבל אין סימנים כחולים, כלומר לא ברור אם יונתן קורא בכלל את ההודעות שלהם. לרגע מתגנב החשש שאולי הוא שם קץ לחייו. היו לו כבר ניסיונות כאלה בעבר, אבל ממש במשפט האחרון של הסיפור נבו מקפיד לכתוב בשם הגיבור (דייב): "קצת אחרי רחוב 10 בוקע צליל של הודעה נכנסת מהטלפון שלי" - כלומר: שיונתן בכל זאת יוצר איתם קשר. נבו משתדל, אם כך, להשאיר רוב הזמן את הדברים במישור הלא-פרום והמכיל. יונתן לא יפגע בעצמו. הטירוף האישי והכללי לא יכרסם אותנו מהיסוד.
לא לגרד ולא לפצוע
הסיפור "אחרי השקיעה" שבא מיד אחריו שב כאמור ומדגים את אותו העניין: זוג צעיר יחסית - הוא מורה לגיאוגרפיה בתיכון והיא מטפלת בתנועה - נקלעים למצב כלכלי קשה, שכתוצאה ממנו מוש, הבעל, נוקט בפעולה שמאיימת על שלמות הגרעין המשפחתי שלהם. המנוע של האוטו שלהם שובק חיים (זכרו את "המאהב" של א.ב יהושע) ולרגע נדמה שגם הזוגיות שלהם עומדת להתפרק - אבל נבו דואג לעצור רגע לפני שהמכונית או הזוג גולשים לתהום.
אין ספק שהלב של נבו נמצא תמיד במקום הנכון. יש לו סנסורים שמכוונים באופן מדויק אל המקום הזה של הכאב והעצב והיתמות והבדידות שאנשים חשים, ובכל זאת עולה כל הזמן התשוקה הזאת שלו לא לחרוג. לא לפרום. לא ללכת ממש עם הטירוף עד הסוף. מכאן הדעות כאמור חלוקות: מצד אחד יש משהו נעים ומקרב וחם ואנושי בכתיבה שלו, ומצד שני, לטעמי לפחות, יש מחיר להליכה הזאת על הסף. ברצון לא לגרד ולא לפצוע.
המבנה הפנימי הזה משחזר את עצמו שוב ושוב לאורך כל הספר, החל מהסיפור הראשון. המוות של האבא. הנסיעה המשותפת עם הבן לפריז. הרצון למלא איזה רעב פנימי. נבו משגיח שכל הזמן נהיה ממוקמים. שלרגע אחד קטן לא נלך לאיבוד. הוא טורח להקפיד על כך שהספרות תציע לנו תמיד איזה מקום מרגיע ומנחם. ללכת מדוד מדוד.
הייתי כותב את כל זה ומסיים, אבל אז מגיע הסיפור האחרון בקובץ "פעמונים", שעוסק בפרידת המספר (הבדוי או לא) מאימו, ומוכיח בכל זאת שכאשר כל המיתרים מכוונים אצל נבו, הוא עדיין בשיא כוחו.
לב רעב. הוצאת כנרת זמורה. 302 עמודים