כיף לפתוח פסטיבל קולנוע עם סרט שעוסק בעצמו ביצירת קולנוע - ואם זה סרט של מאסטר כמו מישל גונדרי, אדרבא. יום אחרי ערב הפתיחה, הוקרן בפסטיבל מול אולם מלא "ספר הפתרונות", סרטו הראשון מזה שמונה שנים של הבמאי הצרפתי האהוב, שחתום בין היתר על "שמש נצחית בראש צלול", "מדעי החלום", "קדימה תרוץ אחורה" וכמה מהווידיאו קליפים הטובים והמיוחדים אי פעם. סרטו הקודם, קומדיה דוברת צרפתית בשם "Microbe & Gasoline", לא עורר יותר מדי עניין, כך שצריך להרחיק עד 2013 כדי להגיע ליצירה קולנועית של היוצר הסוריאליסטי שגם הופצה בישראל - "צל הימים", דרמה רומנטית על פי ספר של בוריס ויאן שהחלה בסיפור התאהבות מקסים והסתיים בטרגדיה שוברת לב במיוחד. גם הסדרה "ילדותי", שגונדרי היה ממפיקיה ואף ביים 8 מתוך 20 הפרקים, העבירה את אותו המסר - החיבה של גונדרי להמצאות קולנועיות מופלאות עדיין שם, אבל לא פעם הוא משתמש ביכולותיו כדי לחקור מצבים אפלים, כואבים ומטרידים.
"ספר הפתרונות" החדש נוגע גם הוא בחלקים העגמומיים יותר של הקיום האנושי, דרך דמות של במאי קולנוע שמתקשה להשלים סרט חדש. מארק (פייר ניני) מציג את ההפקה החדשה שלו לאולפן, אך היצירה זוכה לתגובה צוננת והבוסים מחליטים לפטר אותו ולהעביר את החומרים לבמאי אחר בתקווה שזה יצליח להוציא מהם משהו קוהרנטי. מארק והצוות שלו ממהרים להפעיל את תוכנית ב' שלהם ונמלטים מפריז עם החומרים כדי להשלים את העריכה בביתה הכפרי של דודתו של הבמאי, דניז (פרנסואז לברון). השקט של הכפר לא מספיק למארק כדי להתאפס על עצמו ולהתמקד בעריכת הסרט. להיפך.
העורכת שלו מתקשה להשאיר אותו בחדר העריכה יותר מדקה וחצי רצוף, בזמן שהוא משגע אותה ואת עוזרת הבמאי שלו בשלל גחמות ורעיונות מטופשים. הוא קופץ על כל הזדמנות להתמסר לפרויקטים ורעיונות חדשים, מכתיבת ספר שיכיל פתרונות לכל הבעיות בעולם דרך יצירת אנימציה על שועל שרוצה לפתוח מספרה ועד להקלטת פסקול לסרטו בעזרת תזמורת ועם עזרה מהמוזיקאי סטינג.
רגעי המאניה של מארק הולמים את הסגנון המוכר של גונדרי ויוצרים כמה סיטואציות קומיות מצחיקות מאוד, וגם כואבות במידה ויצא לכם לעבוד פעם בהפקה מהגיהנום או סתם עם בוס קפריזי ונטול גבולות. אבל יש גם צד אחר, כאמור. חוץ מקומדיה על בחור בלתי נסבל, זה גם סרט על התמודדות עם דיכאון, חרדה ואולי גם הפרעה דו קוטבית, שהרבה מהיציאות המעיקות שלו קשורות להחלטה ספונטנית להפסיק את הטיפול התרופתי שלו. גונדרי מקדיש יותר זמן מסך לרגעי הבלאגן המחויכים מאשר למשברים ומעביר את הקושי והתסכול, של מארק ושל הסובבים אותו, דווקא דרכם.
זה הופך את הסרט להרבה יותר קליל ונגיש, אבל גם הופך את השליש האחרון של הסרט לקצת מתסכל. הוא זריז מדי וקופץ במהירות בין אירועים חשובים כדי למהר ולסגור את הסיפור, בצורה לא לגמרי קוהרנטית ועם הרבה קצוות פרומים. אם סיפור קולנועי "רגיל" הוא כמו קו ישר, כאן יש לנו משהו בין מבוך מאולתר ללוח סולמות ונחשים. בסופו של דבר זה סרט "פיסת חיים", אוסף של רגעים ואפיזודות קטנות, חלקן מוזרות מאוד וחלקן רק קצת. כך או כך, זו צפייה כיפית למדי והיתרונות רבים מהפגמים.
כמה שעות לאחר מכן הוקרן באותו האולם סרט חדש של במאי אגדי אחר, אך הפעם היה זה סרט קצר. "דרך מוזרה לחיות", מערבון באורך חצי שעה שביים פדרו אלמודובר, מפגיש על מסך אחד שניים מהשחקנים הכי אהובים בהוליווד נכון לעכשיו: אית'ן הוק ופדרו פסקל. השניים מגלמים את ג'ייק וסילבה, חברים ונאהבים לשעבר שנפגשים שוב לאחר 25 שנות נתק. ערב אחד של שתייה מחזיר את השניים זה אל זרועות זה, אך השניים נמצאים משני צדדיו של החוק - ג'ייק הוא השריף המקומי ואילו סילבה הגיע כדי לעזור לבנו המואשם ברצח להימלט.
לכאורה יש כאן כל מה שתצפו לקבל ממערבון קווירי: אקשן, רומנטיקה, סקס, קרבות אקדחים, מעקבים ומרדפים, תלבושות תקופתיות וגם נגיעה קלה של אובר אקטינג קאמפי מכוון. הכל טוב ויפה, שני הכוכבים עושים עבודה לא רעה ביחד ולחוד, אבל משהו בכל זאת חסר. הסיפור בנוי יותר כמו מערכה ראשונה של סרט ארוך מאשר סרט קצר והסיום פתוח ברמה שגורמת לרגע הסיום להרגיש כמעט שרירותי. בית האופנה איב סאן לורן, שהקים לאחרונה חברת הפקות משלו, חתום אף הוא על הסרט. אמנם הבגדים שמופיעים בסרט עוצבו במיוחד עבורו, אבל המעורבות של בית האופנה רק מדגישה עד כמה הוא מרגיש כמו פרסומת או הפקת אופנה מושקעת וארוכה. בחיפה הוקרן הסרט הקצר בצמוד לסרט קלאסי של הבמאי, "פרח הסוד שלי", שהזכיר שבשיאו אלמודובר לגמרי יודע איך לכתוב דמויות מופלאות בסיטואציות מורכבות רגשית, וגם איך להשתמש בעיצוב האמנותי ובתלבושות מהממות כדי להעצים את מה שעובר עליהן.
שני הסרטים המוזכרים לעיל עשו את בכורתם בפסטיבל קאן השנה. סרט נוסף בפסטיבל חיפה מיבול קאן 2023 הוא "מפלצת", שאף זכה בו בפרס התסריט הטוב ביותר, סרט חדש של הבמאי זוכה דקל הזהב הירוקאזו קורה-אדה. כמקובל אצל הבמאי היפני ("המשפחה שלי", "אחותנו הקטנה", "ברוקר") זה סיפור מורכב ומעורר מחשבה באותה המידה שהוא מרגש, שבמרכזו משפחה הנתפסת כלא סטנדרטית, הפעם כזו המורכבת מאם יחידנית ובנה בן ה-10. כאן פחות או יותר מסתיים הדימיון לסרטים קודמים של הבמאי ונוצר משהו שונה לגמרי, מפתיע ופשוט מרתק.
חייהם של סאורי האלמנה והבן מינאטו מלאים בהומור ובשיחות פתוחות, עד שיום אחד מבחינה האם שבנה מסתיר ממנה דברים. לאחר שהיא מצליחה להוציא ממנו וידוי על הערה מוזרה שקיבל ממורה, סאורי מגיעה לבית הספר בניסיון לפענח מה לעזאזל מתרחש בכיתה. "מפלצת" הוא סרט שכדאי לדעת עליו כמה שפחות לפני הצפייה. זה סרט עם מבנה ייחודי שמציג את הסיפור מכמה נקודות מבט וסותר שוב ושוב את הציפיות של הצופים - בכל פעם שמתקבלת התחושה שהבנו מה קרה או אפילו באיזה נושא הסרט עושה, מגיע טוויסט נוסף שרק מבלבל אותנו עוד יותר.
הפתרונות מגיעים רק בשליש האחרון והם מפתיעים ומטלטלים לגמרי, ברמה שכמעט מרגישה כמו סרט אחר וחדש. יש לציין שמדובר בסרט קשה לצפייה שנוגע גם בסוגיות כמו אובדנות, בריונות וקשיים נפשיים של ילדים, מה גם שעד להתרה שבסיום מדובר בחווית צפייה שיש בה גם משהו מכעיס ומתסכל. הסיום מתיר את רוב הקשרים אבל כן משאיר כמה שאלות פתוחות ויכול להיות שיש צורך ביותר מצפייה אחת כדי לחבר את כל החלקים. למרות כל זאת מדובר באחד הסרטים העוצמתיים של השנה והטוב ביותר שראיתי בפסטיבל עד כה. מלבד התסריט המפעים והבימוי הווירטואוזי, ראוי לציין לשבח את הופעות המשחק, במיוחד אלו של הילדים סויאה קורוקאווה והינאטה היראגי, ואת הפסקול, האחרון שכתב המלחין המהולל ריואיצ'י סקמוטו לפני מותו.
ונסיים עם עוד סרט מיבול פסטיבל קאן, הפעם כזה המוצג כחלק מתוכנית הקלאסיקות. "קליגולה: הגרסה האולטימטיבית" הוא כנראה הסרט עם ההיסטוריה הכי מעניינת, מפותלת ומשוגעת בתוכנייה, שעם בכורתו בשנת 1979 הוענקו לסרט תארים בלתי מפתים בעליל, בראשם ההכרזה שהוא "בלתי ניתן לצפייה". האישים המפורסמים שלקחו חלק ביצירתו, מהתסריטאי גור וידאל לשחקן הראשי מלקולם מקדאואל ("התפוז המכני"), התנערו ממנו לאורך השנים, והייתה להם סיבה טובה.
מדובר בדרמה היסטורית קיצונית ומשונה עם הרבה אלימות גרפית, סקס ועירום חלקי עד מלא של הדמויות הראשית לצד ניצבים אקראיים ברקע וסצנות סקס, אבל למפיק בוב גוצ'יוני, המוכר יותר כבעליו של מגזין הפורנו "פנטהאוז", זה לא לגמרי הספיק. אחרי הפקה מהגיהנום שבמהלכה פרשו והתחלפו שחקנים והבמאי הסתבך עם אלו שנשארו, לקח גוצ'יוני את ההפקה לידיו והוסיף לסרט (עוד) סקס ועירום, הפעם בכיכובן של הדוגמניות שהופיעו בדפי המגזין שלו. בסצנות שתיארו את השחתתו המוסרית של הקיסר הרומאי והדרך שבה ניצל את כוחו לרעה שולבו קטעי פורנו קיצוניים ומעוררי גיחוך בשל הניתוק בינם לבין הטון של שאר הסרט וההיגיון העלילתי.
הגורם המוביל מאחורי הגרסה המחודשת הוא תומאס נגובן, סופר והיסטוריון אמנות שגויס כדי לנסות לערוך מחדש את הסרט כך שייראה כמה שיותר קרוב לחזון המקורי של התסריטאי והבמאי טינטו בראס, שפוטר במהלך ההפכה. בגרסה זו קטעי הפורנו שנתפרו לתוך הסרט ביוזמתו של גוצ'יוני הוחלפו בקטעים שטרם נחשפו מתוך החומרים המקוריים. זה עדיין סרט עם הרבה סקס ואלימות, אבל עכשיו אפשר גם לעקוב אחרי עלילה כלשהי, להתייחס לאלמנטים הסאטיריים ולהופעות המשחק. אל תטעו, גם בגרסה האולטימטיבית "קליגולה" הוא סרט קשה לצפייה, מיני ואלים מאוד באורך כשלוש שעות, לרבות סצנה של אונס כפול ואכזרי שהביאה כמה וכמה מהצופים בפסטיבל חיפה לעזוב את האולם.
בכל זאת, בניכוי האלימות והסקס לא נשאר הרבה מסיפורו של הקיסר הרומאי המושמץ. בפחות מארבע שנות שלטון הספיק לככב באין ספור סיפורים היסטוריים ושמועות מבוססות יותר ופחות על התנהגות מופרעת ופרוורטית, מערכות יחסים מיניות עם אחיותיו דרך מינוי הסוס שלו לתפקיד קונסול ועד להקמת בית בושת בארמונו במטרה לממן מהלכים צבאיים מיותרים למדי. הסרט לא בדיוק מתיימר לדיוק היסטורי אלא מתאר את הסיפור בתור משהו בין הצגת תיאטרון להזיית סמים, עם תלבושות מוגזמות, צבעוניות מודגשת, דיאלוגים פומפוזיים ומשחק תיאטרלי שחוצים בקלילות את הגבול לקאמפ. הסרט מתענג ומתפלש בזוהמה הזו במטרה לספר מעשייה מטרידה על ההשחתה המוסרית שמגיעה עם כוח עצום, בצורה שלא פעם מהדהדת את הנאציזם והפאשיזם המודרני, באסתטיקה או במנטליות.
אז מה בכל זאת קורה בסרט, חוץ מסקס ושפריצים של דם? קליגולה, שכמעט כל משפחתו נרצחה על ידי דוד-אביו, הקיסר טיבריוס (פיטר או'טול) המושחת, מצטרף אל אותו דוד בביתו במטרה להפוך בבוא העת ליורש שלו. השהייה במשכנו של הקיסר, שמלא בעבדי ושפחות מין ומעוצב בצורה שגורמת לו להראות כמו ציור של הירונימוס בוש, דוחפת את קליגולה המתוסבך גם ככה אל מחוזות הטירוף. לאחר שהוא וחברו מאקרו מזרזים קלות את מות הקיסר, קליגולה נהנה ממנעמי השלטון ועושה ככל העולה הרוחו, כשהאדם היחיד שהוא אוהב וסומך עליו באמת היא אחותו דרוסילה (תרזה אן סאוואי), שאמנם מסרבת להינשא לו אבל בהחלט לא בועטת אותו החוצה מהמיטה שלה. הלן מירן הצעירה מגלמת את קיסוניה, אשתו החוקית, שבאחת הסצנות הקשוחות בסרט יולדת לו בת כשהיא קשורה למתקן שמכסה את פניה אך חושף את תהליך הלידה עצמו בפני קהל צופים רב.
יש מי שכבר הכריזו על "קליגולה: הגרסה האולטימטיבית" כיצירת מופת שנחשפה לפתע מתחת לזוועות המקור. אני מצאתי את הסרט ארוך הרבה יותר מדי ודי רפטטיבי, מה גם שהתסריט שלו עדיין בעייתי ולא פעם מטופש לגמרי. אבל היי, לפחות זה אשכרה סרט, כזה שאפשר לצפות בו מההתחלה ועד הסוף בלי להרגיש רדוף על ידי ילד חרמן בבינג' פורנו שהוא עוד יתחרט עליו, ובמקרה הזה מדובר בשיפור דרמטי. אם אתם מהטיפוסים שחושבים לפחות פעם בשבוע על האימפריה הרומית ונכונים להתמודד עם אורגיות, גילוי עריות ואונס אלים כחלק מסיפור נועז על השחתה פוליטית קיצונית, נסו לתפוס את הסרט בהקרנה הבאה שלו בפסטיבל - מי יודע האם ואיפה הוא יוקרן שוב על המסכים בישראל.