קשה לחשוב על ילדות במאה השנים האחרונות בלי הסרטים המצוירים של דיסני. גדלנו עליהם, שרנו איתם, הסיפורים שלהם עיצבו את חלומותינו לטוב ולרע. כשהתבגרנו, ידענו גם להביט עליהם אחרת, בעין ביקורתית יותר: לזהות את הרעיונות שהתחלפו, המסרים שהתיישנו, ההפתעות שהסתתרו, וגם את אותם רגעים שגרמו לנו לא לשכוח אותם לעולם.
לרגל חגיגות מאה שנה לדיסני, מבקרי וואלה! תרבות דירגו את הסרטים האהובים עליהם ביותר מבין כל סרטי האנימציה באורך מלא שהוציאו האולפנים תחת ידם. לבסוף סיכמנו על 20, והתוצאה לפניכם. כמעט נכנסו לרשימה: "זוטרופוליס", "רובין הוד", "פינוקיו", "ראלף ההורס" ו"פיטר פן". קלאסיקות כמו "הרקולס" או "פוקהונטס" נותרו הרחק מאחור. וברשימה עצמה: ייצוג לכל עשור של פעילות, מאז יצא הסרט הראשון באורך מלא של האולפנים בשלהי שנות ה-30 של המאה ה-20 - דרך עידן הרנסנס של דיסני - ועד להצלחות הענק של השנים האחרונות. ובאמצע: נסיכות, רשעים, אריות ופילים, חתולים וכלבים, ועוד הרבה דמויות מופלאות מארץ הפלאות הקולנועית הזאת.
20. לילו וסטיץ' (2002)
טוטו, אנחנו כבר לא בדיסנילנד. משבר הזהות שחוו אולפני דיסני בתחילת שנות האלפיים הוביל אותם למקומות מפתיעים, אחד מהם הוא המהלך השיווקי שהציג לעולם את "לילו וסטיץ'". סדרת טיזרים הציגה את החייזר הכחול סטיץ' מתפרץ ומפריע לסצנות איקוניות מהסרטים "היפה והחיה", "אלאדין", "מלך האריות" ו"בת הים הקטנה", כולם נחשבו כבר אז לקלאסיקות בהתהוות. "לילו וסטיץ'" לא באמת ציני, פרוע וחצוף כמו הטיזרים האלה, אבל אין לו הרבה במשותף עם סרטי האגדות של שנות התשעים, וטוב שכך.
על הנייר זה סיפור על ילדה שפוגשת חייזר, אבל בתכלס העיקר כאן הוא המאבק של משפחה שבורה ומפורקת להישאר יחד למרות כל הקשיים. עיצוב דמויות ריאליסטי יחסית ורקעים בצבעי מים (לראשונה מזה 60 שנה!) עזרו לסרט ליצור תחושה מלנכולית אבל גם מחממת לב. זה סרט עצוב להפליא ברגעים מסוימים אבל גם מלא בתקווה ואהבה, שהתאים בצורה מושלמת לימי הפוסט טראומה שאחרי 11 בספטמבר ועובד נהדר גם היום, יותר מ-20 שנה אחר כך.
(נעמה רק)
19. ספר הג'ונגל (1967)
מעבר לאקזוטיקה, המסע של גור האדם מוגלי בתוך הג'ונגל המסוכן הוא סיפור התבגרות והתגברות, התמודדות עם פיתויים וסכנות, בצילם של הדאגה האחראית של בגירה הפנתר וההדוניזם טוב הלב של באלו הדב. בין כל אלה מוגלי מגלה את העולם, ולבסוף מוצא את עצמו - כשהוא עוזב את גן העדן של הילדות הפראית כדי להצטרף אל בני מינו. זה שיר אהבה לטבע, על הנפלא והאכזר שבו, כמו גם משל עגום על ההתנהגות האנושית.
יש הכול בעיבוד הרופף-למדי של דיסני לספר של רודיארד קיפלינג: אימה וצחוק, אינספור תפניות בעלילה וגם הרבה ג'אז. ילדים ישראלים לא שוכחים את הדיבוב הבלתי נשכח של דני ליטני (באלו), חיים טופול (בגירה) ואחרים, וגם את ההמנון הבלתי נשכח: "חפש תמיד רק את הטוב שבאמת נחוץ לדב, ושכח את הצרות שבחיים. דברים פשוטים יש פה לרוב, הטבע הוא נדיב וטוב, הוא מספק לנו את הצרכים".
(נדב מנוחין)
18. על כלבים וגנבים (1961)
קשה להאמין לזה, אבל "היפהפייה הנרדמת", אחת מהקלאסיקות הגדולות של וולט דיסני, נכשלה בקופות כשיצאה ב-1959. למעשה, וולט דיסני שקל ברצינות לסגור את מחלקת סרטי האנימציה, שדיממה כסף. בזמן אמת, "על כלבים וגנבים" שיצא שנתיים אחריו היה פרויקט פשרה. זכויות הספר נרכשו בזול, וההפקה קוצצה בחצי, כשבמקום לצייר כל כלב בנפרד השתמשו במכונת צילום שחסכה הרבה כוח אדם, זמן ובעיקר כסף. וולט עצמו לא אהב את האנימציה בסרט, שהרגישה לו "חסרת קסם" - אבל הקהל חשב אחרת. עם כמעט 100 מיליון איש שהגיעו לצפות בסרט בקולנוע, הדלמטים החמודים והנבלית האכזרית קרואלה דה ויל הצילו את האולפן של דיסני מפשיטת רגל. בהתאמת מחירי הכרטיסים לאינפלציה, מדובר בסרט ה-12 הכי מצליח בכל הזמנים - ובכלל סרט האנימציה השני הכי מצליח אי פעם, אחרי "שלגיה ושבעת הגמדים".
(עמית סלונים)
17. סינדרלה (1950)
ככל שמפלצת המרצ'נדייז של נסיכות דיסני הלכה והתעצמה, כך גדל גם הבאקלאש. לא רק להררי המוצרים מפלסטיק ופוליאסטר שחיכו לילדות בכל חנות צעצועים, אלא גם לעצם הרעיון של "נסיכת דיסני", שם קוד לגיבורה פסיבית וחסרת אופי שיושבת ומחכה שהנסיך יבוא להציל אותה. סינדרלה הייתה נערת הפוסטר של מותג הנסיכות, ולכן גם סומנה כאויבת להעצמה נשית, מודל לחיקוי פגום בנעלי זכוכית מכושפות.
דיסני הביאו על עצמם הרבה מהביקורת, אבל דווקא "סינדרלה" הסרט לא באמת מצדיק את כל השנאה הזאת. זו פנטזיה חסרת בושה ומתקתקה לרגעים, אבל כזו שנראית ונשמעת פשוט נפלא, עם נבלית מפחידה באמת כבונוס וכמה שירים שיסרבו לצאת לכם מהראש. סינדרלה עצמה מוצגת בו כנערה טובת לב וחרוצה שממשיכה לחלום ולפעול כדי לשנות את גורלה על אף שהיא חיה תחת התעללות מתמדת, רגשית וגם פיזית. קשה שלא להתאהב בה - מה שאי אפשר לומר גם על העכברים שגונבים לה כמות מפתיעה מזמן המסך.
(נעמה רק)
16. היפהפייה והיחפן (1955)
לפעמים סצינה אחת עושה סרט שלם: מעט מאוד זוגות קולנועיים לימדו את העולם על אהבה כמו שעשו שני כלבים שניסו לאכול ביחד ספגטי לצלילי אקורדיאון. בצד אחד של הזירה, גורת הקוקר-ספנייל המתוקה ליידי. בצד השני, כלב רחוב חופשי וחסר מחויבות, הלא הוא היחפן. זה סיפור ארכיטיפי מוכר גם מסרטים אחרים של דיסני: האגדה על התאהבות ההפכים בין הממוסדים והמבוססים לבין העניים ואלו שחיים אחרת. ככזה, הוא לא בהכרח מקורי במיוחד או מאוד מעניין מבחינת העלילה - אבל הדימוי שבמרכז הסרט כבש דורות על גבי דורות של ילדים, והפך, אולי, לאחד הדימויים הגדולים של דיסני בכל הזמנים.
לצלילי "Bella Notte", שכתבה זמרת הג'אז פגי לי - שגם משתתפת בעצמה בסרט בתפקיד קטן - וביצע ג'ורג' גיבוט שגילם את בעל המסעדה טוני, חותמים ליידי והיחפן את הלילה המחויך שלהם באכילת פסטה, עד שאטרייה סוררת שנאכלת במשותף הופכת לנשיקה מקרית ומרגשת. המדהים הוא שבאולפני וולט דיסני כלל לא האמינו בסצינה הזאת. היה מי שחשב שכלבים אוכלים ספגטי זה דימוי מטופש, וספק רומנטי. אולי, אבל גם היום, קשה להביט בו בלי חיוך גדול שמרוח על הפרצוף.
(נדב מנוחין)
15. פנטזיה (1940)
פרויקט התשוקה של וולט דיסני הוא אחד הסרטים היחידים של החברה שהם לא באמת סרטי ילדים. כלומר, אפשר לצפות בסרט הזה גם עם ילדים, ויעידו על כך דורות של אנשים שצולקו לנצח מהצפייה במיקי נאבק במטאטאים קסומים בשוליית הקוסם או בסגמנט הדינוזאורים לצלילי פולחן האביב. אבל דיסני עצמו כיוון כאן לקהל של מבוגרים אניני טעם, חובבי מוזיקה קלאסית שייחשפו בו לפוטנציאל של אנימציה ככלי אמנותי של ממש, ולא רק בידור קליל להמונים.
מה שהיה כישלון קופתי בתחילת הדרך הצדיק עם הזמן את ההשקעה בכל המובנים. זו יצירה לא פחות ממונומנטלית בחשיבותה, לא רק יפהפיה אלא גם מגוונת בסגנון ובטון שלה. מהאמנות המופשטת של הפתיחה לסוריאליזם הצבעוני והשמח של מפצח האגוזים ומחול השעות ועד לאימה הגותית של לילה על הר קירח - "פנטזיה" פורש מניפה שלמה של סגנונות, רגשות, חלומות וסיוטים. סרט ההמשך משנת 2000 לא בדיוק שיחזר את ההצלחה, אבל עדיין משמח שהוא נוצר, ולדעתנו כבר הגיע הזמן לסרט שלישי בסדרה.
(נעמה רק)
14. שלגיה ושבעת הגמדים (1937)
היי הו! אפילו ש"שלגיה", על פי המעשייה של האחים גרים, היה סרט האנימציה הראשון באורך מלא - של דיסני ובכלל בתולדות הקולנוע - הוא מציג מפגן מדהים של יכולת, חזון, צבע וצליל. נכון, העולם מאוד השתנה מאז: שלגיה, אותה נסיכה שנמלטת בשל קנאת אמה החורגת ביופיה, מוצאת מפלט בבקתה של גמדים שהיא מנקה ומבשלת עבורם וניצלת רק הודות לאביר שמנשק אותה בזמן שהיא ישנה - כל זה נראה הרבה פחות פסטורלי והרבה יותר רעיל בעיניים של היום. עוד נראה איך הגרסה המחודשת של גל גדות ורייצ'ל זגלר, שאמורה לצאת בעוד כמה חודשים, תצליח להתמודד עם כל זה.
ועדיין: אם נניח בצד את המשקפיים הביקורתיים, ניכבש בקלות בדמויות החביבות, בשירים ובריקודים, ואפילו בכישופים המבהילים של המלכה האם; נתמסר לעולם המופלא, המכושף, הרומנטי והנוצץ שנבנה מול עינינו; ונתענג על פתיחת הדרך לעשרות סרטים מופלאים. והיי, אם הבמאי המהולל סרגיי אייזנשטיין אמר בזמנו שזה סרט הקולנוע הגדול ביותר שאי פעם נעשה, כנראה שהיו לו סיבות טובות.
(נדב מנוחין)
13. דמבו הפיל המעופף (1941)
זה אחד הסרטים הכי עצובים של דיסני - כמי שקראו לו "דמבו" בגן בגלל האורך של אוזניו, לא יכולתי שלא לכאוב את כאבו של הפיל שעומד במרכזו; זה אחד הסרטים הכי הזויים של דיסני - סצינת המצעד של הפילים הוורדרדים מככבת תדירות ובצדק ברשימת הסצינות הכי פסיכדליות ו/או מקריפות בתולדות סרטי האנימציה, והקולנוע בכלל. זה אחד הסרטים הארוכים הכי קצרים של דיסני - קצת יותר משעה בלבד. וזה גם אחד הסרטים הכי דלי תקציב של דיסני - בגלל שהפקתו היתה בזמן מלחמת העולם השנייה, תקציבו עמד על קצת פחות מאשר מיליון דולר, סכום נמוך גם בסטנדרטים של 1941.
למרות המשאבים הדלים והנפח המצומצם, הקלאסיקה הזו מתפקעת מרוב עושר ויזואלי, דימיון, יצירתיות ודרמה. נוסף לכל התארים שכבר הזכרנו, זה גם סרט האנימציה היחיד של האולפן שבו לדמות הראשית אין שורות דיאלוג - הפילון לא מדבר ולו פעם אחת, אבל בכל זאת מצליח להעביר אינסוף רגשות, מה שהופך את "דמבו" לסרט של דיסני שבו לדימויים יש את התפקיד החשוב ביותר. לא פלא, אם כך, שמבין הסרטים שוולט דיסני הפיק, זה היה אחד האהובים עליו - אם כי לאור האישיות שלו, לא בטוח שזו בהכרח מחמאה.
(אבנר שביט)
12. בת הים הקטנה (1989)
הסיפור המקורי של "בת הים הקטנה" של הנס כריסטיאן אנדרסן הוא הכל חוץ מאגדת ילדים חביבה. סיפור טראגי על קבלה עצמית, הקרבה ומוות. בסיפור המקורי בת הים הקטנה צריכה להרוג את הנסיך כדי להציל את עצמה, ובוחרת להתאבד במקום. יש שמסבירים את המשמעות לסיפור בהומוסקסואליות של אנדרסן, שהציב את בת הים כמישהי שמעדיפה למות בגאווה כבת אדם מאשר למות בגוף בו היא לא הרגישה בנוח. במילים אחרות: היא לא רצתה לחזור אל הארון. כל הדברים האלה כמובן לא דיברו אל וולט דיסני, שהתכוון להפוך את האגדה לסרט השני של אולפן הסרטים שלו, אחרי ההצלחה הגדולה של שלגיה.
זה לא קרה משלל סיבות, עד שבסוף שנות ה-80, אחרי שנים ארוכות של סרטים לא טובים ולא מצליחים, החליטו לעבד את התסריט הישן של וולט דיסני לתוך מחזמר. התוצאה הייתה הסרט הכי מצליח של דיסני מזה שני עשורים, וזה שהתחיל את התקופה שנחשבת ל"רנסנס של דיסני". באופן אירוני, זה היה גם הסרט האחרון אי פעם שצויר כולו בלי עזרים דיגיטליים. צופים ישראלים צעירים שזכו לראות את הסרט בגרסתו המדובבת נשבעים עד היום שהגרסה העברית לא נופלת מהמקורית, ואפילו עולה עליה, בעיקר בזכות התפקידים הקוליים של אלי גורנשטיין בתפקיד סבסטיאן הסרטן, רחל אטאס כמכשפת הים אורסולה ושלומית אהרון בתפקיד הראשי של אריאל.
(עמית סלונים)
11. במבי (1942)
מבין העיבודים של דיסני, הגרסה של אולפן האנימציה לספר של האוסטרי-יהודי פליקס זאלטן נחשבת לאחת האדפטציות שהכי התרחקו מהמקור. הטענה המקובלת היתה שהאמריקנים לקחו את הספר האפל, רידדו וניקו אותו, והפכו אותו לממתק סנטימנטלי לכל המשפחה.
לפני שנתיים יצא תרגום חדש לאנגלית של הספר, וקריאה בו איפשרה לגלות שהוא אכן קודר בצורה בלתי רגילה, והגרסה של דיסני מן הסתם יותר ידידותית למשתמש. אך לטעון שהיא סכרינית? "במבי" הקולנועי, בדרכו, הוא סרט פיוטי ועגמומי, שעושה שימוש מצמרר ויוצא דופן במבע הקולנועי, בשתיקות ובמה שנותר מחוץ למסך. על סצינת השריפה מיותר להכביר מילים. מיליון פעם כבר נכתב על מיליוני הילדים שנותרו בטראומה.
"במבי" נחשב לאחת הקלאסיקות הגדולות של דיסני כי הוא הציע לקהל חוויה מעצבת - סרט שכמותו לא ראו קודם לכן, וגם לא בהכרח ראו לאחר מכן. בגלל העיסוק שלו בצורה שבה האנושות הורסת את הסביבה, זה גם אחד הסרטים הכי אקטואליים ורלוונטיים של האולפן. אולי בלי להתכוון לכך, כבר ב-1942 צלצלו דיסני בפעמון האזהרה והזהירו אותנו שהעולם עומד להישרף. הקהל בכה מהסרט, אבל לא הקשיב למסר.
(אבנר שביט)
10. אנקאנטו (2021)
הסרט ה-60 של אולפני וולט דיסני לא אמור היה להיות להיט. סיפור נישתי על משפחה קולומביאנית, באווירה של ריאליזם מאגי מורכב שכוללת הרבה מאוד דמויות משנה עם סיפורים מפותחים משלהם. אין פה טוב ורע, אין נסיכות עם שמלות קסומות - אלא סבתא שמנהיגה משפחה בשיטה מטריאכלית מתפרקת, שבשביל להחזיק בה בחיים היה לה צורך לגרש את בנה היחיד ולדרוש משתי בנותיה לא לדבר עליו יותר אף פעם. זה לא נשמע כמו סרט ילדים של דיסני, אלא כמו יצירת בוסר של אלמודובר.
למזלם של כל הצדדים, לין מנואל מירנדה נכנס כשותף לפרוייקט - לא רק ביצירת המוזיקה הגאונית, אלא בבניית כל עולם הפנטזיה של אנקאנטו (מילולית: "קסם" בספרדית). אחרי שהסרט נכשל יחסית בקופות, כיאה לכל סרט שיצא בשלהי הקורונה, הוא זכה לאדווה ויראלית מטורפת בזכות הלהיט "אל תזכירי את ברונו", שהפך אותו לאחד הסרטים הנצפים ביותר ברשתות הסטרימינג אי פעם. ב-2022 לבדה הוא נצפה מעל ל-27 מיליארד דקות (!) בדיסני פלוס, בארה"ב לבדה. מתוך 15 הכותרים הנצפים ביותר באותה שנה, "אנקאנטו" היה הסרט היחיד, והיתר - סדרות.
(עמית סלונים)
9. הגיבן מנוטרדאם (1996)
אחד הסרטים הכי אפלים של דיסני, והיחיד שמתייחס באופן מובהק לדת, צופן בתוכו את אחד הסודות הכי כמוסים של האולפנים: איך לעזאזל הסרט הזה קיבל דירוג G (מותר לצפייה בכל גיל)? "אלפי דולרים בטח החליפו ידיים", אמר על הסרט גארי טראוסדייל, שביים את הסרט יחד עם קירק וויז. באולפנים ידעו שאם הסרט ידורג כ-PG (באותם ימים, הגבלה מגיל 13), הסרט ייכשל בענק בקופות, והם הפעילו לחץ ענק כדי להבטיח שהסרט יזכה לאותו דירוג שקיבלו אגדות כמו "סינדרלה" ו"פינוקיו". בסרטים שמדורגים G אסור שיהיו אלימות, קללות או אילוזיות מיניות. בסרט הזה יש הכל. למעשה, רק בסצנה בה הנבל פרולו שר את השיר "Hellfire" יש את כל האלמנטים שאמורים היו לאסור על הסרט הזה לצפייה מתחת לגיל 16. איש הדת האכזר מספר על התשוקה המינית שלו לאזמרלדה, שבאה בניגוד לאמונתו הגזענית שיש להשמיד את כל הגזע שלה. כן, זה הסרט.
טאב מרפי, שעיבד את הסיפור הטראגי של ויקטור הוגו למסך, סיפר כי הם לא האמינו שיצליחו להתחמק מוועדת הביקורת של הקולנוע האמריקני, אלא שלבסוף הם היו צריכים לעשות בו רק כמה שינויים מינורים (בין השאר, סצנה בה פרולו מסניף את שיערה של אזמרלדה בצורה אירוטית). ג'ייסון אלכסנדר (ג'ורג' קוסטנזה מ"סיינפלד") שמדבב את אחד מהגרגולים בסרט, הודה עם יציאת הסרט שהוא לא חושב שהסרט מתאים לילדים, ושהוא לא מתכוון להראות לבנו (אז בן 4) את הסרט.
מי שכן ייתן לילדים לצפות בסרט יחשוף אותם לסיפורו מעורר ההשראה של קווזימודו הגיבן (מילה שמופיעה בשם היצירה, אך לא מופיעה בסרט עצמו, כי היא לא PC), על החשיבות של לקבל אנשים שונים ממך. וגם ניסיון לרצח עם מטעמים דתיים, כבר אמרנו?
(עמית סלונים)
8. מולאן (1998)
לא מעט מגיבורי דיסני הם החלק הכי פחות מעניין בסרטים שלהם. כנראה שאף אחד לא צופה ב"שלגיה" או "היפהפיה הנרדמת" בשביל הנסיכות שבמרכזן, מוגלי בתכלס היה ילד די מעצבן והרקולס מפסיד שוב ושוב את תשומת הלב לדמויות משנה מעניינות הרבה יותר ממנו. זה לא המקרה של "מולאן", אחת הגיבורות הכי באד-אס בתולדות דיסני אבל גם כזו שכל ילד או ילדה יכולים להזדהות איתה.
"מולאן" הוא אחד הסרטים המלהיבים והמצחיקים של דיסני, שנע בקלילות ובאנרגטיות בין דרמה, קומדיה, אקשן והתבגרות. הפסקול שלו נפלא, האנימציה וירטואוזית והדיאלוגים מושלמים לשינון וציטוט, אבל בסוף הכל מתחיל ונגמר במולאן ובסיפור הגילוי העצמי שלה. אנחנו אוהבים אותה כי אנחנו זוכים לראות אותה הופכת מנערה מגושמת אך מלאת תושייה לגיבורה שמצילה את המצב, לא בעזרת כוח פיזי אלא רעיונות יצירתיים. המילה "העצמה" כבר הפכה למאוסה בפני עצמה, אבל "מולאן" עושה את זה נכון ומשכנע כי הוא אשכרה מראה לנו את התהליך שהגיבורה שלו עוברת, ואת הכישלונות הרבים עד למימוש של הפוטנציאל שראינו בה מההתחלה.
(נעמה רק)
7. היפה והחיה (1991)
סרט האנימציה הראשון שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, ואחד הסמלים הבולטים של "הרנסנס של דיסני", הוא בעצם אגדה אפלה עם מסרים בעייתיים, גבריות רעילה ותסמונת שטוקהולם, התנשאות של האליטה ודמוניזציה של אנשי הכפר. וכן, נכון שגסטון הוא חתיכת בריון מטונף ומרושע, ובכל זאת, זה לא שמפלצת ששואגת על בני אדם שחיפשו מחסה וכולאת אותם זו איזה מציאה. ואחרי שאמרנו את זה, חברים וחברות, אנא: התכבדו! התכבדו! התכבדו!
כי בכל זאת, מדובר באחד הסרטים המרהיבים ביותר ביקום של דיסני, עם הגיבורה האמיצה, המרגשת והחכמה בל; שירים כל כך מעולים; אסתטיקה גותית מפוארת; הספרייה המפוארת ביותר שאי פעם נצפתה בסרט אנימציה; שעון מריר; נר שובב; והספלון החמוד ביותר העולם. זאת ועוד: "היפה והחיה", שמבוסס על סיפור עם צרפתי, מצליח להעפיל אל מעבר לסיפור הרומנטי והמאבק בציפיות החברה אל עיסוק בחרדות קולקטיביות עמוקות יותר, כמו פאניקה מוסרית, אלימות עדרית ושנאת זרים - וביכולת של אהבה להתגבר אפילו עליהן. אם אתם עדיין נגדו, וגם אם לדעתכם באמת אין חזק כמו גסטון, תיזהרו: יש רהיטים שיודעים היטב איך להשיב מלחמה.
(נדב מנוחין)
6. עליסה בארץ הפלאות (1951)
כילד ראיתי המון סרטים של דיסני, אבל העולם המשוגע של ארץ הפלאות - על פי הקלאסיקות של לואיס קרול - היה ללא ספק המושך ביותר, ועם גלריית הדמויות המטורפת ביותר. מחילת הארנבון מובילה את עליסה בעקבות ידידה המאחר אל שלל בריות משונות: הדודו רב הרושם, מלכת הלבבות האכזרית, חתול הצ'שייר שמחייך ונעלם, פרחים מזמרים שהופכים מרושעים, הזחל המעשן המסתורי, טווידלדי וטווידלדם, סוס הים והנגר והצדפות המסכנות, ביל המסכן, או הכובען המטורף וארנב האביב. במילותיו של החתול: "כמעט כל אחד מטורף כאן, בוודאי שמת לב שגם אני עצמי לא לגמרי שפוי".
בהתאם, כל סצינה כאן הולכת לקצה, ממשפט הראווה של עורפת הראשים הראשית ועד למרוץ הברבורים. הנונסנס המבריק של המקור הספרותי, משחקי המילים המשונים והתנהגויות ההזויות - כל אלה יוצרים עולם שמבהיל בחוסר הגיונו ובטירופו חסר המעצורים, אך גם משוחרר מהחינוך הקפדני של עליסה בעולם האמיתי. המסע שלה בתוך החלום הנפלא הזה הוא, אם כן, מסע אל הילדות, אל ההשתטות ואל אינספור האפשרויות שמזמן הדמיון - מסע של הנאה בלתי נגמרת. בסיומו נותרת כמובן שאלה אחת ללא מענה: מדוע העורב שולחן כתיבה אוהב?
(נדב מנוחין)
5. מלך האריות (1994)
בכל גינת כלבים בישראל תפגשו לפחות כלב אחד בשם סימבה, כשם אחת מן הדמויות המרכזיות בלהיט הענק מאמצע שנות התשעים. האנקדוטה הזו היא רק דוגמה עד כמה מדובר בסרט פולחן. הוא אחד מן הסרטים היחידים ולבטח סרט האנימציה היחיד שעבר את רף מיליון הצופים בקופות ישראל ב-40 השנה האחרונות, וכמובן שנהנה מהישגים קופתיים אסטרונומיים גם במדינות אחרות. סביר להניח שאם האו"ם היה עורך משאל לבחירת הסרט הכי אהוב של דיסני - "מלך האריות" היה מנצח.
העולם צודק: "מלך האריות" הוא אכן דוגמה טובה לסרט מושלם. מהתסריט, שהתבסס על "המלט" באופן לא רשמי כדי ליצור מיתולוגיה חדשה, דרך הפסקול הנצחי וגלריית הדמויות שנכנסה לפנתיאון: אין בסרט שנייה מיותרת, וכל אחד מן הרגעים שבו נרשמו באותיות זהב בדפי ההיסטוריה של דיסני ושל התרבות הפופולרית בכלל.
(אבנר שביט)
4. חתולים בצמרת (1970)
לפיקסאר יש את "רטטוי" ולדיסני יש את "חתולים בצמרת" על תקן הסרט הפריזאי המקסים שלהם. זה אחד מן הסרטים האחרונים שוולט דיסני אישר את הפקתם לפני מותו. בזמן אמת, הוא רשם בקופות הצלחה מינורית בלבד, אבל בדיעבד אפשר להגיד שהקדים את זמנו משתי בחינות: גם בגלל העיסוק בחתולים וגם בזכות ההתרחשות בעיר האורות, שני אלמנטים שעם הזמן יהפכו לקלישאות בעולם האנימציה.
"חתולים בצמרת" זכור גם כשירת הברבור, תרתי משמע, של הזמר והשחקן המיתולוגי מוריס שבלייה, שזימר את שיר הנושא שלו שנתיים לפני מותו. מנקודת מבט מקומית, זה סרט שנולד מחדש. הגרסה המדובבת שלו יצאה אצלנו לאקרנים רק ב-1994. וכך, כחצי יובל לאחר ששמענו את החתולים שרים בקולן של אווה גאבור והרמיוני באדלי, הקשבנו להם מזמרים בקולן של רותי הולצמן, חיים צינוביץ', דני בסן ואניה בוקשטיין - אחת הנבחרות המדהימות בתולדות עולם הדיבוב המקומי.
(אבנר שביט)
3. מואנה (2016)
יש אתגר לא קטן בעיבוד של אגדת עם או סיפור קלאסי לגרסה מודרנית, כמו שדיסני עשו ב"יפה והחיה", "אלאדין" או "פלונטר". מאתגר לא פחות, ואולי יותר, להמציא סיפור חדש לגמרי שירגיש כמו מעשייה מוכרת שכולנו שמענו שוב ושוב. זה בדיוק מה ש"מואנה" עושה כל כך טוב - זה סרט בן פחות מעשור שמרגיש כמעט על-זמני, בניכוי כמה בדיחות לא נחוצות של מאווי על טוויטר ונסיכות דיסני.
ל"מואנה" יש המון נקודות זכות שיוכלו להסביר איך כל כך הרבה צופים, ילדים ומבוגרים כאחד, התאהבו בו. השירים של לין-מנואל מירנדה ממכרים ומרטיטים את הלב, הצד הוויזואלי יפה בצורה כמעט בלתי נתפסת וכל קאסט השחקנים, לרבות המדבבת הצעירה והאלמונית עד אז אאולי'אי קרוואלהו, מתאימים בול לדמויות. אבל יכול להיות שסוד הקסם הוא, כאמור, באקס הפקטור האגדתי החמקמק הזה. השילוב של פשטות ועומק רגשי, מוכר וחדש, קלאסי ומעודכן.
(נעמה רק)
2. לשבור את הקרח (2013)
מבין שוברי הקופות הגדולים של העשור הקודם, רק אחד לא היה עיבוד מחודש של להיט קולנועי קודם, עיבוד של חוברת קומיקס או המשכון. מדובר כמובן ב"לשבור את הקרח", אם כי יש לציין שגם הוא שאב השראה מחומרי גלם קודמים - אגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן, במקרה זה.
כך או כך, "לשבור את הקרח" הרוויח ביושר את הפולחן סביבו. האנימציה מרהיבה; "Let It Go" הוא הלהיט המוזיקלי הכי גדול שיצא מאיזשהו סרט בעשור האחרון; אולף איש השלג הוא אחת הדמויות המקסימות שנולדו במסך הגדול בתקופה הזו; ומעל הכל עומד הסיפור המרגש ומעורר ההשראה, שכמותו לא נראה בהוליווד קודם לכן, על שתי האחיות המגלות כי האהבה ביניהן לעד תהיה חזקה יותר מכל גבר. אפילו סרט ההמשך היה משובח, ובמובנים מסוימים מעניין יותר מקודמו, אבל זה כבר סיפור אחר.
כך או כך, המורשת של "לשבור את הקרח" תישאר איתנו עוד הרבה שנים. עוד חצי יובל בטח יגיע לאקרנים עיבוד עם שחקנים בשר ודם, ומי שהיו בנות שבע בשעת צאתו יהיו אז אמהות בשנות ה-30 לחייהן שייתקפו בגל נוסטלגיה.
(אבנר שביט)
1. אלאדין (1992)
בשנת 1992 יצאו לאקרנים סרטי מופת כמו "ניחוח אישה" ו"בחורים טובים"; היו סרטים שהפכו לקאלט כמו "עולמו של ווין" ו"אינסטינקט בסיסי"; שוברי קופות מוזיקליים מטורפים כמו "שומר הראש" ו"האחיות בלוז". סרטי המשך מצליחים כמו "באטמן חוזר", "שכחו אותי בבית 2" ו"נשק קטלני 3" - אבל מעל כולם בלט סרט אחד, שהרוויח משמעותית יותר בקופות: "אלאדין".
השכר הקבוע של רובין וויליאמס בתחילת שנות ה-90 היה 8 מיליון דולר לסרט. הוא הסכים לדבב את דמותו של הג'יני מאלאדין בתמורה לסכום צנוע מאוד של 75 אלף דולר, אך הציג מספר דרישות בתמורה: שלא ישתמשו בשמו או בתמונתו בשיווק הסרט, ושדמותו של הג'יני לא תתפוס יותר מ-25% מקידום הסרט. החברה הסכימה לתנאים, אבל כנראה ששכחה לקיים אותם. בסופו של דבר דמותו של הג'יני לא רק הפכה את "אלאדין" לסרט המצליח ביותר של 1992 עם הכנסות של חצי מיליארד דולר - אלא גם הפכו אותו לאחד הסרטים המצחיקים והאנושיים ביותר של דיסני אי פעם. על הדרך, "אלאדין" שינה את הדרך בה מתייחסים למדבבים בסרטים, וכוכבי ענק הפכו להיות מזוהים עם דמויות מצוירות. מטום הנקס ב"צעצוע של סיפור" דרך אדי מרפי ב"שרק" ועד טיילור סוויפט ב"הלורקס" - עבודת דיבוב הפכה להיות אבן דרך ברזומה של כל כוכב.
זה היה "עולם חדש" של ממש, כפי שהבטיח שיר הנושא המושלם שכתבו זוכי האוסקר אלן מנקן וטים רייס. אלאדין היה ההמשך הטבעי ברנסנס של דיסני אחרי שחזרו לתלם עם "בת הים הקטנה" ובעיקר אחרי ההצלחה הענקית של "היפה והחיה". בדיסני ידעו שלא יהיה קל לשחזר את ההצלחה, והלכו בכל הכוח על העלילה הערבית הקלאסית מתוך "סיפורי אלף לילה ולילה". הגרסה המקורית של הסרט הייתה שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים. אלאדין היה נער צעיר ועני שחי עם אמו, היו לו שלושה חברים ושני ג'ינים - שיכולים לתת לו אינספור משאלות. למזלנו, הגרסה הזאת זכתה לתגובות צוננות ועובדה מחדש לגרסה שאנחנו מכירים - זאת שלועגת למוסכמה של הנסיך יפה התואר שבא להציל את הנסיכה (עלילה חתרנית למדי לדיסני של לפני 30 שנה), ומביאה לקדמת המסך את הברומאנס הכי יפה שאי פעם הוקרן על מסך: בין קוף למרבד.
"מלך האריות" שיצא בשנה שאחרי "אלאדין" הפך לגאווה המסחרית הגדולה של דיסני, כפרנצ'ייז התרבותי המצליח בכל הזמנים. אנה ואלזה ומואנה יגדירו מחדש את הגירל פאוור לדור שלם. ועדיין, כסרט שעומד בפני עצמו, עם מעשייה קסומה פשוטה על המורכבות שיכולה להיות בין טוב ורע, על הדברים הקטנים שהופכים את כולנו לבני אדם, בין אם אנחנו דרי-רחוב או נסיכים עשירים - ובעיקר תצוגת שיא של אחד מהשחקנים הקומיים הכי גדולים שאי פעם דרכו בהוליווד - "אלאדין" עומד מעל כולם כפסגת היצירה של דיסני. סרט שאפשר לראות מאה פעם ובכל פעם לשיר, להתרגש ובעיקר לצחוק בכל פעם מחדש.
(עמית סלונים)
השתתפו בבחירה: אבנר שביט, נעמה רק, נדב מנוחין, עמית סלונים, זוהר אורבך, עידו ישעיהו וניר יהב
כל הסרטים זמינים לצפייה בדיסני פלוס