אחרי שלימדה אותו משפט לדקלם בעברית עבור צילום לסטורי, נטע, שמנהלת לצד אביה את קבוצת הכדורגל שבבעלותו, משבחת את שחקן החוץ החדש בקבוצה ג'ימי מיקל על השימוש המרשים שלו באות ח'. מה שהיא לא יודעת זה שהאדם שלצידה הוא לא שחקן כדורגל ניגרי אלא פליט אריתראי, ששיכלל את העברית שלו במשך חמש שנות עבודה כשוטף כלים בקייטירינג תל אביבי מפונפן. אומארי נעצר על ידי משטרת ההגירה לצד שותפיו לדירה ונמלט מהשוטרים בשדה התעופה, שם זיהו אותו בטעות אוהדים של מכבי נתניה בכדורגל בתור הרכש החדש שיעזור לקבוצתם האהובה לעלות ליגה. לא הרבה אחר כך אומארי כבר מתקן את התקלה - כשהחברים לקבוצה מבקשים ממנו לבחור שיר לחגוג איתו בחדר ההלבשה, הוא מציע באנגלית עם מבטא מזויף את "מהפכה של שמחה", ח' משובשת והכל.
"לרוץ על החול", סרטו הראשון של המפיק אדר שפרן כבמאי, משתמש במבנה הקלאסי של קומדיית טעויות כדי לדבר על היחס של החברה הישראלית לזרים שבה. אומארי הוא כבר חלק מהחברה הישראלית שמבין את את השפה והדקויות, אבל המסווה של זר מסוג שונה, כזה שמצד אחד מגיע בהזמנה ומצד שני הישראלים מדברים עליו בעברית מעל הראש שלו, מאפשר לו לחשוף את כל הסאבטקסט שמתחת להבטחות כמו "הוא חלק מאיתנו" או "כולנו משפחה אחת". מבקשי מקלט מאפריקה נתפסים לא פעם בישראל כזרים מוחלטים, מעין אחר אולטימטיבי שאפשר להתעלם מהאנושיות שלו ולהתייחס אליו כחלק מ"תופעה חברתית" או פשוט "בעיה". גם כשהתקשורת מדווחת על קטטות ענק בין מתנגדי לתומכי המשטר באריתראה ברחובות ישראל, כמו אלה שפרצו זמן קצר לפני הבכורה של "לרוץ על החול" בפסטיבל חיפה, היא לרוב תעשה זאת דרך עיניים ישראליות ולא מנקודת מבטם של מי שחיים את המציאות הזו.
אותה אנושיות ונקודת מבט נעלמת עומדת במרכז של "לרוץ על החול", שלא סתם מעמיד במרכזו דמות של פליט - הוא מציג מגוון דמויות של פליטים מאפריקה, בעלות אופי ייחודי, סיפור חיים, ואפילו חלומות. הכוח והאומץ שבו נובעים דווקא מהבחירה לשלב את הדמויות הללו בקומדיה קלילה, אפילו קצת נוסחתית, שבה הגיבור האריתראי וחברו הסודני מלמדים אחד את השני לקלל בשפת אמם. שקופית סיום מציינת כי כל דמויות האפריקאים בסרט מגולמות על ידי שחקנים שבעצמם הגיעו לישראל כפליטים, כשלתפקידים המרכזיים לוהקו שון שונסולה מונגוזה בתפקיד אומארי ומייקל קביה אהרוני בתפקיד נייג'ל, שניהם ילידי קונגו המתגוררים בישראל מילדות.
העלילה מזכירה קצת את סדרת הלהיט "טד לאסו", לא רק בגלל המפגש התרבותי בין אנשים ממקומות שונים בתוך קבוצת כדורגל אלא גם בזכות האופטימית וטוב הלב של הדמויות הראשיות. עם זאת, עולם הכדורגל לא באמת משמעותי במיוחד לעלילה ומשמש בעיקר כרקע. אומארי לא עובר שיעורי כדורגל מזורזים ולא מתגלה כסינדרלה של דרום תל אביב. הוא בכלל לא מנסה לעבור כשחקן כדורגל אמיתי, רק למשוך את הזמן עד שנייג'ל יסדר לשניהם טרמפ לגרמניה עם מכולה של אבוקדו, ובינתיים מפתח קשר עדין וחמוד עם שותפת הסוד שלו נטע (קים אור אזולאי בהופעה מצוינת). יש כאן שילוב קצת משונה בין קומדיה רומנטית, קומדיית טעויות ודרמה חברתית, קו שבמרכזו עומדים הניסיונות של נייג'ל לאתר את אחיו של אומארי, שהקשר עימו נותק במסעו מאריתראה לישראל.
שילוב הז'אנרים הזה הכרחי בשביל ליצור סיפור נגיש לקהל רחב בלי לייפות את המציאות יותר מדי. זה בהחלט לא סרט ריאליסטי או כזה שבאמת מתאר את חייהם של מבקשי המקלט בישראל, אבל הוא גם לא מתחייב עד הסוף לפנטזיה על האפי אנד מושלם כנגד כל הסיכויים. זאת אגדה אופטימית, מצחיקה ומרגשת, סיפור קטן מימדים ומבוצע היטב שלא מנסה לפתור את המצב או להעמיס את כל כובד הסוגייה על דמות אחת. גם כשדברים מופרכים לגמרי קורים המציאות הבלתי אפשרית נשארת שם, ואנחנו פשוט מסתכלים עליה מנקודת מבט אופטימית ומבודחת יותר מבדרך כלל. התסריט משויף ומלא בהברקות קומיות קטנות ומושלמות, וגם הקאסט עושה עבודה לא פחות ממעולה, מהשחקנים הראשיים דרך תפקידים קטנים יותר של שחקנים כמו צביקה הדר ואורי ביטון.
אחד המתחרים של "לרוץ על החול" בתחרות הישראלית-עלילתית של פסטיבל חיפה הוא "אין צל במדבר", עוד סרט שמדביק יחד שני סוגים שונים של סיפורים. מצד אחד - דרמה משפטית בה מועמד לדין אדם שהתגורר עשורים רבים בישראל ואף לחם בשתי מלחמות כקצין צה"ל, אך זוהה לפתע בשנותיו המאוחרות כפושע נאצי שלקח חלק בטבח אכזרי בהונגריה. מצד שני - סיפור אהבה בין ילדיהם של שניים מהעדים במשפט, שכל אחד מהם הושפע לעומק בדרכו מהחיים לצד הורים ניצולי שואה. אורי (יונה רוזנקיאר) מתמודד עם משבר נפשי לא פשוט, כשהסובבים ובעיקר הסובבות אותו לא ממש מתאמצות לסייע לו. בבית המשפט הוא פוגש את אנה (ולריה ברוני טדסקי, שגם כתבה את התסריט לצד הבמאי יוסי אבירם), סופרת צרפתייה המגיעה למשפט בישראל כמה ימים לפני אביה. אורי מזכיר לה פגישה מקרית שהתקיימה ביניהם 25 שנה קודם לכן, אותה אנה אף תיארה בספר שכתבה, אבל מתאכזב לגלות שהיא לגמרי לא מזהה אותו.
מכאן והלאה החיזור הולך לכיוונים משונים למדי. בתקציר הסרט נכתב ש"אורי חש שמצא את האשה שתציל את חייו, שתציל אותו מחייו", בפועל זה פשוט אומר שהוא אובססיבי לאישה שרואה בו זר מוחלט, כששום דבר שהיא אומרת או עושה לא מניע אותו ממנה. לאורי יש גם מערכת יחסים קרובה מדי עם אמו שעוקצת אותו בלי הרף, יחסים קרים מאוד עם בת זוגו, מיגרנות שמוציאות ממנו תוקפנות מפתיעה ותחביב מוזר - להתקשר למשטרה בנוגע לשלד שמצא בנחל. בקיצור, לא בדיוק הגיבור הרומנטי הקלאסי וטיפוס שקל יותר לרחם עליו מאשר להבין אותו.
לחיבור בין מוות לבין תשוקה ואהבה יש היסטוריה ארוכה (ד"ש לפרויד), אבל כאן משהו בשילוב הזה מרגיש צורם ומוזר. יש כאן הרבה דרמה ועיסוק מעניין בבני הדור השני לשואה ובמיוחד בהשפעה של החיים בצל טראומת ההורים על נפשם של הילדים. הוריהם של אנה ואורי מתמודדים עם הטראומה בדרכים הפוכות, ובהתאם גם הדינמיקה של כל אחד עם ההורה שלו שונה ומעניינת. ועדיין, כשעלילה אחת עוסקת במצוקות של אותם ילדים והשנייה במשפט דרמטי של אדם מסתורי, ברור מה מסקרן יותר. קצת קשה לקחת ברצינות את אורי והאגו הפגוע שלו בעקבות הדחייה של אנה כשבקו העלילה המקביל ניצולת שואה מתעמתת על דוכן העדים עם הסנגור.
הבעיה העיקרית של "אין צל במדבר" היא שיש לו הרבה יותר מדי עלילה, שמרגישה כמעט מיותרת בדיעבד כשהסרט עושה פניית פרסה חדשה ומביא את הזוג המרכזי למדבר שהובטח בכותרת. כדי להעלים את כל המכשולים שהוצגו עד כה התסריט פשוט משנה את המציאות סביב הסיטואציה, ופתאום אנה ואורי יכולים לעזוב הכל ולצלול לשיחת נפש מעמיקה. זה יופי, כי שיחת הנפש הזו סוף סוף נותנת הצצה מעמיקה לפסיכולוגיה המורכבת של הדמויות, אבל זה הופך חלק משמעותי מהסיפור ללא מאוד משמעותי בדיעבד, מעין חיזוק צדדי למה שהסרט מתעניין בו באמת. ספוילר: זה לא מה שקורה בבית המשפט.
ברוב האספקטים הסרט הוא יצירה לא אחידה ברמתה, והוא כולל רגעים חזקים לצד כאלה שגובלים בתמוה, אבל יש בו משהו אחד שעובד לאורך כל הדרך - השחקנית הראשית. הביקור של אנה בישראל לוקח שלל תפניות מוזרות, אבל ברוני-טדסקי מעניקה לה אנושיות מעוררת הזדהות שמוסיפה איזון הכרחי ברגעים הקיצוניים יותר.
ואם נישאר בקולנוע ישראלי אבל נפנה מבט דווקא לתחרות התיעודית, במסגרתה הוקרן בתחילת השבוע הסרט "חידת שושני". לפני למעלה מעשור החל הבמאי מיכאל גרינשפן לחקור את דמותו המיתית של מר שושני, נווד בבגדים מרופטים שהתגלה כגאון רב תחומי וכמורה שהשפיע עמוקות על תלמידיו, קבועים או מזדמנים. בין תלמידיו היו אישים כמו אלי ויזל, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות פרופסור שלום רוזנברג ועוד רשימה ארוכה של חוקרים, אקדמאים, רבנים וגם אנשים רגילים שפגשו אותו במקרה וגילו בו מעיין אינסופי של ידע ורעיונות. את כל זה עשה שושני מבלי שאיש יידע מה שמו האמיתי, היכן נולד ומה עבר עליו לאורך חייו - למשל, היכן היה בתקופת השואה.
המחקר של גרינשפן התגלה כסיזיפי וכלל אינספור ראיונות ברחבי העולם שהביאו עדויות סותרות ומעט מאוד מידע שאפשר להוכיח. למרבה המזל, גרינשפן השכיל להבין שתהליך החקירה מעניין לא פחות מהדמות שבמרכזה, ובנה את הסרט סביב המסעות שלו, הכיוונים שחקר והמכשולים הרבים בדרך. במקביל לניסיון לשפוך אור על הדמות האקצנטרית והמפתיעה הזו, שהאגדה סביבה כל כך עצומה שקשה להאמין לפעמים שהייתה קיימת באמת, הסרט מעלה את השאלה איך בכלל אפשר "להבין" אדם אחר. האם הדברים שאנשים מספרים עליו מספיקים? האם העבודה והכישורים שלו חשובים באותה מידה כמו תכונות האופי או ההתנהגות שלו? והאם בכלל אפשרי לרדת לעומקו של אדם בלי לשמוע או לקרוא אותו במילותיו שלו?
בלי לחשוף את הדברים שחשף ואסף גרינשפן במאמצים עילאיים, נאמר שהסרט מדגיש שוב ושוב את החשיבות של שאילת שאלות, אבל לא מסתפק בהן וגם מספק כמה תשובות מעניינות. בעולם שיש בו כל כך הרבה דוקו פשע אמיתי, מרענן לראות מדי פעם סרט שצולל לתעלומה מסוג אחר. לא תיאור של רצח או צלילה לעומק זוועה כלשהי, אלא בניית פרופיל ארוכה ומייסרת לאדם שהתחמק מכל סוג של תיעוד, אך השאיר את עקבותיו דרך האנשים שפגשו בו.