לא, אסור להראות בתקשורת את זוועות הטבח מהנגב. למען הביטחון שלנו

מאז יום שבת השחור נמנעתי בכל דרך מהמראות "הלא מצונזרים" של הזוועות שהתרחשות בנגב המערבי - האזור שבו גרה משפחתי ורבים מחבריהם - על ידי מחבלים צמאי דם. נעשו שם, כך מתברר, דברים שהדעת לא סובלת. דברים שלא דמיינו בסיוטים הנוראיים ביותר שלנו.

ההצלחה הייתה מוגבלת: ברשת זה נמצא בכל מקום, והאימה עולה על גדותיה. הסרטונים והתמונות המפורשות עברו מהערוצים הפופולריים בטלגרם, שאליהם עוד אפשר היה לא להיכנס, אל ניסיונות ההסברה הישראלית ברשתות החברתיות. אלה מופצים בהתלהבות על ידי אנשים שוחרי טוב, אבל אני כבר לא יכול לישון, אפילו מהמעט שראיתי. הרהורי הלילות - שהתמלאו ממילא במחשבות על עשרות ילדים שנרצחו או נחטפו, על צעיר טוב-לב אחד שהכרתי שיצא למסיבה בדרום ולא חזר, ועל מה היה קורה אילו הייתי נמצא באזור בעצמי באותה שבת - קיבלו עכשיו תוספת ויזואלית שנצרבה בראש ואינה עוזבת.

זאת בדיוק המטרה של הטרור. לארגוני גרילה אין דרך לנצח מדינה שחזקה מהם עשרות מונים, אבל הם יכולים, באמצעות סרטון קצר שמתאר פשע נוראי, לזרוע פחד מצמית, חרדה אינסופית וזעזוע נוראי שמערער את כולנו. אסור לשתף עם זה פעולה.

בטור שעלה כאן אתמול, עמיתי ניר קיפניס טען כי על כלי התקשורת להפסיק עם הצנזורה העצמית ולהראות את הזוועות מאירועי השבת, מפני שהסיפור המהותי הוא לא עובדת הרצח - אלא איך הוא התבצע. לכן, הוא טען, "מי שמונע מהציבור את תמונות הזוועה, לא מגן על משפחות הנרצחים אלא רק על המרצחים". אני מאמין שההפך הוא הנכון.

עם מבצעי הטבח והעומדים מאחוריו, כוחות הביטחון יבואו חשבון ממילא ללא קשר להפצת הזוועות. לא עליהם אנחנו מבקשים להגן, אלא על עצמנו.

כל הישראלים נשברו לרסיסים ב-7 באוקטובר. בשביל להבין את זה אפילו לא צריך להסתכל כלי הרכב השרופים ברחבי העוטף, אלא מספיק לצאת לרחוב בכל עיר ויישוב ברחבי הארץ. כולם פזורי נפש, שפופים, לא מצליחים להתרכז בשום דבר מלבד בעדכונים השוטפים שמגיעים ממסך הטלפון.

אני לא אומר: צריך להתעלם ממה שקרה. אני לא אומר: צריך לקום ולהמשיך הלאה. להפך: כרגע אנחנו צריכים עוד זמן לעכל ולהבין את גדול הקטסטרופה שקרתה פה. כרגע גם הנפש שלנו צריכה להשתקם. הפצת תמונות האימה תביא ההפך מריפוי והחלמה, ככל שאלו בכלל אפשריים. אלה דברים שאיננו אמורים להיחשף אליהם, הן בשל כבוד המת ואוהביו והן בשל האופן שבו הם ישפיעו עלינו. הסרטונים האלה חותכים אותנו, שותים את נשמתנו כמו טפילים ועלוקות, מבלי שנוכל להתנגד להם או לעקור אותם מתוכנו. את מעט הביטחון שאנחנו מצליחים לאסוף מחדש, הם מערערים בלי תקנה.

היכולת שלנו לצפות בדימויים אלימים בסרטי האימה והפעולה שאנחנו רואים מבוססת על כך שאנחנו יודעים שהם מתרחשים לדמויות בדיוניות ורחוקות מאיתנו, ואינם מתרחשים במציאות. כשאנחנו צופים בתיעודי הזוועה, שחלק נרחב מהם צולם בידי הרוצחים, האנסים והמענים או הסייענים שלהם, אנחנו רואים משהו שקרה כל כך קרוב, ואת זה אנחנו לא מסוגלים לתפוס.

מראות אלימים שכאלה הם מעבר למזעזעים. הם מפעילים את כולנו ומציפים אל פני השטח את הטראומות הפרטיות והחרדות הכמוסים של כל אחד מאיתנו - וכידוע, אנחנו חברה פוסט-טראומטית בהיקפים נרחבים. אוי ואבוי לנו אם הם יופצו כאן לכל עבר בערוצים המרכזיים. אם אירועי השבת שעברה הותירו בנו צלקת, הסרטונים האלה מחטטים בה ופוצעים את הנפש שלנו עוד, באופן שאולי הוא חסר תקנה. כשאנחנו מתבוססים בזוועה, אנחנו לא רק יותר מעורערים, אלא גם פחות בני אדם. הדה-הומניזציה שעליה מדבר קיפניס אינה חד כיוונית: אחרי הצפייה, גם צלם האדם שלנו נפגע, ויכולתנו להאמין בבני אדם, באנושות כולה, נפגעת באורח אנוש.

וזה בדיוק מה שהטרור רוצה. זה הניצחון הגדול שלו: להפוך אותנו לאנשים קהים יותר, עם תחושת ביטחון מעורערת, מתפקדים פחות, עם מראות אימים שחרוטות אצלנו בראש עד יומנו האחרון. החוסן הנפשי הוא חלק חשוב מהביטחון הלאומי שלנו, וגם בו מחבלים שואפים להתנקש.

הטבח בעוטף עזה ישפיע עלינו לנצח, והעומדים מאחוריו פגעו בכולנו, בלי יוצא מן הכלל. בהפצת הזוועות, אנחנו מעצימים את האפקט של המעשה הנפשע. אסור לנו לעזור להם.