"לא בטוח שיכולתי לכתוב היום את השורה 'האויב הוא בעצם חבר'"

בתוך הגיהינום שבתוכו כולנו חיים מזה כשבוע וחצי, זוהרת נקודת אור גדולה - הערבות ההדדית של אזרחי ישראל. כחלק מההירתמות מחממת הלב, בולטת ההתנדבות של אמני ישראל. אמנים רבים הופיעו ללא הרף במהלך עשרת ימי המלחמה הראשונים, שרו בהלוויות, הגיעו למפוני עוטף עזה, שימחו חיילים בשטחי הכינוס ועודדו פצועים בבתי החולים.

עברי לידר, לדוגמא, מופיע ללא הרף מאז אותה שבת ארורה. ב-11 באוקטובר הופיע בפני פצועי מלחמה וצוות רפואי המטפל בהם בבית החולים ברזילי באשקלון; בהמשך היום הופיע בחתונה של זוג שנאלץ לצמצם דרמטית את כמות המוזמנים; ב-12 באוקטובר הופיע בהלוויית סרן שגיא גולן, שהיה מפקד צוות לוחמים ביחידת הלוט"ר ונפל ביום השני של המלחמה בקרב עם מחבלי החמאס בקיבוץ בארי, כמה ימים לפני שעמד להתחתן עם בן זוגו לצלילי השיר "זכיתי לאהוב" של לידר; ב-13 באוקטובר הופיע במעלה החמישה בפני מפוני נתיב העשרה וזיקים.

יומיים לאחר מכן, ב-15 באוקטובר, הופיע בהלוויית אביב ברעם, שנרצח ביום המלחמה הראשון בהגנה על קיבוץ כפר עזה שבו גר. ברעם היה לוחם בכיתת הכוננות של הקיבוץ והיה מבין הראשונים לצאת ולהגן על תושבי המקום. הוא שימש כמפיק טכני ומנהל הבמה של לידר בעשר השנים האחרונות ושל חנן בן ארי בחודשיים האחרונים. לידר ביצע בהלוויה את "זכיתי לאהוב" ובן ארי את "יש כאן יותר מזה". אם כל זה לא מספיק, אמש, 16 באוקטובר, לידר הפתיע את חיילי בסיס חיל האוויר רמת דוד שבצפון הארץ.

עברי, אתה מכיר את הכוח התרפויטי הגדול שיש למוזיקה. השבוע וחצי הראשונים של המלחמה חידדו את העובדה הזאת - גם בכוח שנתת בהופעות שלך בבתי חולים ובהלוויות.

"הרבה פעמים אתה מגיע לסיטואציה, ואתה אומר לעצמך 'מה עכשיו? מה אני יכול לעשות בשבילם? מה, אני אשיר שיר?'. יש לי כל הזמן את הדיאלוג הפנימי הזה. אני מרגיש שזה לא מספיק באיזשהו אופן. לי זה רק גורם לעשות יותר חזק. זה מה שאני יכול לעשות. אני לא יכול לעשות משהו אחר, אז אני עושה את זה, רואה את האימפקט, רואה אנשים שזה עושה להם משהו טוב ורק רוצה להמשיך לעשות את זה. כן, למוזיקה יש כוח, תמיד ידענו. כנראה השילוב הזה של צליל ומילים זה דבר מאחד מאוד. זה גם נותן לנו רגע להניח את המחשבות שלנו בצד. נותן לנו את האפשרות לא להיות בתוך הלופים האינסופיים שאנחנו חווים כל החיים, ובטח במצבי קיצון. לופים שמאוד קשה להשתחרר מהם, ומוזיקה עוזרת לשים אותם רגע בצד. יש בה רגשות אבל הם כאילו עובדים בצורה קצת אחרת".

הראל סקעת אמר במהלך המלחמה הזאת שעכשיו הוא מבין את התפקיד המיוחד שיש לאנשי תרבות בימים כאלה. אתה מזדהה עם האמירה?

"כן. אני תמיד חושב שלאנשי תרבות יש תפקיד חשוב בתוך החברה, גם ביומיום. לכן תמיד חשבתי שחשוב שאנשי תרבות יביעו את דעתם ויהיו נוכחים, ושהם יותר מבדרנים. אני שמח שזה מתחדד. אני חושב שכל המערכת מתחדדת. מה שאני רואה מסביב מדהים. כל החברים שלי וכל האנשים שאני רואה מסביבי, כולם ללא יוצא מהכלל, מחפשים דרך לתרום, לעשות משהו, להיות חלק מהרגע הזה ולעזור לאנשים שצריכים עזרה כמה שיותר. זה באמת רגע נוראי, ורגע שיש בו הרבה יופי במקביל, שאתה רואה מאנשים. בא לי להגיד לפעמים, איפה אנחנו כשזה לא בתוך אסון? למה אנחנו לא יכולים גם אז להיות ככה, עם הרוח הזאת והערבות ההדדית המדהימה הזאת? ברגעים האלה שאנחנו הכי מפחדים בהם והכי מרגישים מותקפים ובמקום קשה אז אנחנו מתאחדים וזה מאוד יפה לראות את זה".

באיזה רגע מההופעות המחזקות שלך מאז תחילת המלחמה היה לך קשה במיוחד, ואולי היית ממש צריך להחזיק את עצמך כדי לא להתפרק?

"ביום ראשון הייתה ההלוויה של אביב ברעם (שהיה מנהל הבמה של לידר - ש"ב), שהיה אחד הרגעים אולי הכי קשים בכל החיים שלי ולא רק בימים האלה. כשזה מישהו כל כך קרוב, שאתה כל כך אוהב, כשזה קורה באופן כל כך פתאומי, זה מטלטל בצורה מאוד קיצונית. ככה הרגשתי גם בהלוויה של סרן שגיא גולן. הייתי כל הטקס, שמעתי כל מה שסיפרו על שגיא ואת התיאורים על החיים שלו ועל החיים שלו עם עומר. התמונה של עומר הבן זוג של שגיא מדבר עליו בהלווייה לא יוצאת לי מהראש. זה דברים כל כך גדולים וכל כך עוצמתיים. אני הולך בשביל לחזק אבל אני מחוזק בעצמי בתוך הסיטואציות האלה. אני לא מרגיש שאני בהכרח מגיע מאוד חזק בעצמי. זאת אומרת, אני מרגיש שמאז שהכל התחיל אני בעצמי בזמן הזה לא כל כך חזק ולא כל כך יציב, גם בגלל הדבר הכללי וגם בגלל הסיפור עם אביב, שכל כך קרוב ללבי. אני מרגיש שאני גם מקבל ולא רק נותן. במעלה החמישה, לשיר עם חבר'ה מזיקים ונתיב העשרה, עם חיילים שעולים ושרים איתנו, זה כל כך קיצוני. אני מרגיש עליות וירידות. עליות וירידות. כמו כולם".

ואיך הרגישו המעברים החדים של ההופעות שלך, מבית חולים - לחתונה, ומחתונה - להלוויה?

"הכל חד עכשיו. יש המון עצב. זה מאוד קשה. גם אני מסתובב איתו כל הזמן. אני מרגיש שזה מעל כל מה שאני עושה. ומצד שני, כמו בחיים, יש בתוך המצב הזה יש גם אנשים שבוחרים לציין גם רגעים יפים בחיים כמו חתונה, ואני רוצה להיות גם בזה. גם לעזור בזה וגם להיות חלק מזה. בסוף אני אומר, מה שאנחנו חווים זה כלום לעומת הדברים שעברו האנשים שפגשנו ולעומת מה שהחיילים שלנו עושים עכשיו".

אמך היא ניצולת שואה. רק לפני חצי שנה שרת במצעד החיים. האירועים המסויטים של מלחמת עזה החזירו הרבה ישראלים לזיכרונות השואה. זה נוכח גם אצלך?

"רדיפת היהודים היא דבר שהעם הזה מתמודד איתו מאז ומתמיד. תמיד כשזה קורה זה באמת מחזיר למקומות האלה. זה לא נגמר. אבל למרות שאני בן של ניצולת שואה ומתעסק בשואה מהיום שבו נולדתי, אני לא חי בתפיסת העולם שלי עם תחושת היהודי הנרדף. ממש לא. להפך. אני חושב שככוח נגד לשואה יצאנו מאוד חזקים מזה והתחזקנו וישראל נהייתה מדינה כל כך מוצלחת ומתקדמת וליברלית, ומזה יש המון כוח. כל התקופה האחרונה נורא רצינו לשמור את זה ולהדגיש את זה ולשים את זה בקדימה של הדברים. ואז כל פעם אתה מקבל כאפה כזאת של 'אוקיי, אבל יש מי שירצו להרוג אותך כי אתה יהודי'. זה מדהים ומפחיד שקיים דבר כזה גם אחרי השואה, גזענות בין אנשים. אבל בניגוד לאז, היום אנחנו באים לזה ממקום של כוח".

בגרסת הכיסוי שלך לשיר "בוא" אתה שר "ספר לי קצת על רגעי הפחד". באיזה רגעי פחד שיתפו אותך ניצולי המלחמה?

"היינו בבית חולים ברזילי באשקלון, עם מישהי מנתיב העשרה שאיבדה את בעלה ואת הבן הגדול שלה ונשארה עם שני הילדים הקטנים שלה - והיא סופר חזקה. הסיפור שלה מטורף. אתה פוגש מישהו בחדר והוא מספר לך משהו שהוא עבר לפני יומיים. ומצד שני, חלי, אשתו של אביב, אני יושב איתה, רואה אותה עם הילדים שלהם ואני יודע מה היא עברה בשבת בבוקר. אביב יצא ולא חזר. הוא התקשר אליה פצוע. אנשים מפגינים כוח מאוד מרשים".

בעוד שאתה ואמנים אחרים מתגייסים ומבקרים בהלוויית ובבתי חולים, לא ראינו שם אף אחד משרי הממשלה. ראש הממשלה דיבר עם נציגי משפחות השבויים לראשונה רק תשעה ימים אחרי פרוץ המלחמה, ואחרי לחץ ציבורי בנושא.

"הייתי בהלוויה של שגיא, ושמעתי את הנאומים של בן הזוג שלו, ההורים שלו, החברים שלו, המפקד שלו והחיילים שלו. אולי צריך לערוך וידאו עם כל הנאומים בהלווייה של האיש המקסים הזה ולדאוג שחברי הכנסת יעיפו בהם מבט. אבל אני שואל את עצמי אם אנחנו בכלל מוכנים לראות את האנשים האלה שם. אם מגיע להם להיות שם, לכמה עשרות האנשים האלה ששולטים בחיים שלנו ומגדירים את הקיום שלנו כאן. אני חייב להגיד שהצליחו לעשות את ההלוויה הזאת מאוד לא פוליטית, אבל אתה לא יכול שלא לחשוב על זה לרגע בתוך כל העצב הזה. בסוף אנשים כמו שגיא יותר גדולים מזה. הרבה יותר גדולים מזה".

איך לדעתך תיראה המוזיקה הישראלית בתקופה הקרובה? יהיה קשה בשנה הקרובה ליצור מוזיקת פופ קלילה? זאת תהיה שנה שרובה בלדות וכאב גדול בשירים?

"אני מקווה שזאת תהיה שנה שהמוזיקה הישראלית תחזור להתעסק בנושאים יותר רציניים בחברה. זה משהו שהמוזיקה הישראלית הייתה בנויה עליו. אנשים כמו שלום חנוך, אריק איינשטיין, שלמה ארצי ויהודה פוליקר התעסקו בדברים יותר רציניים ומאוד חשובים בחברה הישראלית ובקיום שלנו פה, ואני חושב שזה חשוב ויש לזה מקום בעולם התרבותי שלנו. אולי זה קצת הלך לנו לאיבוד בשנים האחרונות. אני אוהב פופ ומוזיקה קלילה. הכל יכול לחיות ביחד, בהופעה שלי יש גם וגם. אני חושב שזה תפקיד של אמנות. אני אף פעם לא הצלחתי להתעלם ממה שקורה סביבי ביצירה שלי. זה בטוח ייכנס למה שאני עושה".

בשיר שלך "ניסים תשמע, תהיה מלחמה" מופיעות המילים: "מתגנבת לראש שאלה, שאולי האויב הוא בעצם חבר". וזה מתקשר לי לכך שרביב דרוקר כתב השבוע בהארץ: "לציבור הישראלי היתה אמונה מעטה מאוד בהיתכנות להידבר עם שכנינו. גם זה, כנראה, נגוז עכשיו".

"זה מעניין שאתה שואל את זה, כי גם אני חשבתי על השיר הזה בימים האחרונים. אני מאוד מבין את מה שדרוקר כתב ואני אגיד את האמת - אני מרגיש את זה גם על עצמי. זה מאוד מקשה על הרצון הבסיסי להידברות, להתקרבות, לחיים קרובים עם איזשהו כבוד הדדי. זה מאוד מאוד מקשה את זה. לא בטוח שהייתי יכול לכתוב את זה היום ככה. זה מאוד מורכב ועצוב".

באותו שיר גם כתבת "וניסים תשמע תהיה לחימה, אבל אנחנו נצא מנצחים". השאלה היא לא רק מהו הניצחון אלא גם מה המחיר שלו.

"אנחנו מקווה ורוצה להאמין שנצא מנצחים מכל הכיוונים, גם בזירה הצבאית אבל גם בזירה התרבותית. אנחנו המדינה הליברלית, הדמוקרטית והמתקדמת היחידה באיזור, ועל זה גאוותנו ועל זה כוחנו. אני חושב שאנחנו צריכים לנסות לשמור ולקדם את הערכים האלה בתוכנו ומסביבנו. זה הכוח שלנו וזה הניצחון שלנו, לכן אני בטוח שנצא מזה מנצחים. כי זה יותר חזק מקיצוניות דתית. אני בטוח שנצא מנצחים".