בשביל רבים מאיתנו, השבוע וחצי האחרונים היו קריאת השכמה של ממש בלא מעט נושאים. דוגמה מצוינת היא הדרך שבה ישראל מסוקרת בכלי התקשורת בעולם. אם היה למישהו עדיין ספק שהתקשורת הבינלאומית נוטה להיות נגד ישראל, הוא זכה לקבל את ההמחשה האולטימטיבית, כאשר עיתונים חשובים ורשתות שידור גדולות ניסו לאנוס את הנרטיב הפלסטיני על מתקפת הטרור הנוראה על הדרום ב-7 באוקטובר. עיתונאים רציניים, עם עניבות יפות ובוטוקס אפילו יותר יפה, שמנסים להסביר את הקונטקסט בתוכו החליטו "חמושים פלסטינים" לצאת למתקפה נגד ישראל. גם בשעת כתיבת שורות אלה, ב-BBC מסרבים לכנות את האנשים שרצחו תינוקות בבתיהם בכינוי "טרוריסטים".
וזה מרתיח. כמו שזה מרתיח לראות שגם אחרי יממה בה מדינת ישראל עשתה באמת את כל מה שאפשר לצפות ממנה כדי להוכיח שלצה"ל לא היה שום קשר לפיצוץ בבית החולים בעזה - עדיין כלי התקשורת בעולם מציגים את ישראל כאשמה הבלעדית, לפעמים עם איזו כוכבית קטנה שמספרת שישראל מכחישה.
ומצד שני, קשה לבוא בטענות אמיתיות לעיתונאים מחו"ל שלוקחים צד טיפשי במלחמה, כשצופים אפילו כמה דקות בשידורי המלחמה של ערוץ 14. להזכירכם: הערוץ שבשגרה נמצא לא פעם במקום השני במדדי הרייטינג, ושומר על כוחו גם במלחמה (למרות שלא זכה לקפיצה משמעותית כמו אצל המתחרות). קשה להבין מי הם אותם אנשים ששומרים על נאמנות לערוץ 14 בזמן המלחמה, שממשיך גם כרגע לחיות את המציאות של לפני ה-7 באוקטובר, עם אותה הסתה נגד המחאה ובג"ץ כאילו שזה מה שחשוב כרגע.
וכן, ראיתי את הקטע הוויראלי של שי גולדן מסלק מהאולפן מישהו שהשווה בין שקמה ברסלר לדאעש, אבל סירבתי להתרגש. אם גולדן מרגיש שהוא לא יכול להיות חלק יותר מערוץ שממשיך גם עכשיו בניסיונות השיסוע והפילוג שלו, אז שיקום ויילך. והרי יש סיבה שהאיש הגועלי הזה שהשווה בין ברסלר לדאעש בכלל היה באולפן שלו מלכתחילה - הוא ידע שערוץ 14 זו הפלטפורמה להמשיך להסית, גם בתקופה הזאת. אז סליחה באמת שאני לא מתרגש מזה, שגולדן שבמשך שנה שפך רעל על המחאה, פתאום נזכר להתרגש ממכונת הרעל שהוא עובד בשבילה.
אמש, בזמן שבכל הערוצים סיקרו בהרחבה את ביקור הנשיא ביידן בישראל, עסקו בפרשנויות וניתחו את המילים שהוא בחר להגיד כאן - בערוץ 14 החליטו למזער נזקים, והתייחסו לכל האירוע כמשהו שהוא מובן מאליו כמעט. הם כמובן שלא יכלו להתעלם לחלוטין מהאירוע, אבל אחרי שנים בהן הם מכנים את הנשיא "סליפי ג'ו" ומתייחסים אליו כאל אויב ישראל, כנראה שקצת קשה לבלוע את הכובע כשביידן מתגלה כאחד מהחברים הכי טובים שהיו לישראל בבית הלבן אי פעם. על הדרך הוא הבהיר שאפשר להתנגד לממשלה בישראל, ועדיין להיות בעד ביטחון המדינה ב-100%. מי היה מאמין?
אז "הפטריוטים" פחות התרגשו מהביקור הראשון אי פעם של נשיא אמריקני בישראל בזמן מלחמה, אבל הם ממש התרגשו לארח באולפן את שר החינוך יואב קיש, שבקרוב כמו כל הממשלה המנותקת הזאת יצטרך להוסיף "לשעבר" לטייטל שלו. בזמן שכל הערוצים מתמלאים בסיפורים קורעי לב על משפחות חטופים שלא קיבלו עדיין שום שיחה מגורם רשמי בממשלה, או על משפחות מפונים שלא יודעות איפה הן אמורות להעביר את הלילה מחר - קיש הגיע לריאיון באולפן הפטריוטים כדי לעשות סדר בבלאגן ולהסביר בדיוק את האסטרטגיה של המדינה, לרבות הטיפול בעורף. סתם, האמת שהוא הגיע להתבכיין על זה שכמה אנשים צעקו לו "בושה" ברחוב.
הסיפור עצמו סתמי למדי. ביום שלישי בבוקר החליט הקיש של המדינה להגיע ב-10 בבוקר לבית ספר לחינוך מיוחד בצפון תל אביב. צוות בית הספר התנגד, ואף הפציר בקיש שלא יגיע, כי הרי מה צריכים ילדי חינוך מיוחד יותר מאשר איש שהם לא מכירים, שמגיע באמצע היום ומפריע להם ללוח הזמנים הכל כך קדוש, יחד עם פמליה של מאבטחים? מחוץ לבית ספר הבחינו כמה אנשים במתרחש, והחליטו באופן ספונטני לחכות לשר ביציאה מבית הספר כדי להגיד לו את דעתם על הטיפול של הממשלה במצב.
זו לא הייתה הפגנה מאורגנת, בקושי היו שם אנשים כדי להשלים מניין. ובכל זאת, הוזמנה ניידת יס"מ כדי "לחלץ" את יואב קיש, שכנראה רגיש מדי מכדי לשמוע את קולות העם בתקופה הזאת. השיא הגיע כשמבית הספר יצאה אחת מנשות הצוות והסבירה בבכי שמאחורי הקלעים התחננו לשר שלא יגיע, אבל הוא התעלם מקריאתם. "כנראה שהוא רצה להשיג תמונת יח"צ טובה עם ילד בכיסא גלגלים, למרות שלא מגיע לו כי הוא רק פגע בילדי החינוך המיוחד", הסבירה אשת צוות אחרת.
ינון מגל עוד ניסה להסביר לקיש שהרבה אנשים קוראים לראש הממשלה נתניהו לקחת אחריות, וקיש שיחק את המשחק בצורה מושלמת כשענה: "פשוט הזוי, פשוט הזוי", והמשיך למונולוג מביך של תמיכה בראש הממשלה כאילו היה מדובר במנהיג כת צפון קוריאני.
קיש גם ניצל את הבמה כדי לתקוף בתמימות את ראשי האוניברסיטאות, ששלחו אתמול מכתב חריף למשרד החינוך על דרישתו של קיש להעביר אליו דיווחים על אופן הטיפול בסטודנטים שמביעים דעות בעד חמאס. האוניברסיטאות, שממילא מטפלים בנושא בצורה תקיפה, התלוננו כי בזמן שאנשי סגל מגויסים למילואים ואחרים קוברים את מתיהם - השר מנסה ליצור אווירה של מקארתיזם בקמפוסים. קיש, שכבר הספיק להתקפל מהדרישה המקורית שלו, המשיך להציג את עצמו כקורבן, בידיעה שאולפן "הפטריוטים" זה המקום היחיד שיאפשר לו להתבכיין ככה בתקופת המלחמה.
אחרי כמה דקות שהרגישו כמו נצח מול ערוץ 14, הייתי חייב לברוח בחזרה למציאות של הערוצים המסחריים, רק בשביל לראות את אלמוג בוקר יושב במרחב מאוד לא מוגן מתחת לכיפת השמיים בשדרות לצד אור הלר והילה קורח. היה בזה משהו מרגיע. אלמוג בוקר, כמו תמיר סטיינמן בערוץ 12, הוא אחד מהגיבורים התקשורתיים הבולטים של המלחמה. זה שמביא את הקולות מהשטח בלי פילטרים, אבל עם הרבה טקט ורגישות, קצת כמו אבא שמסביר לילדים בוגרים את המצב. אתמול הוא ביקש "לדווח על מקרה אופטימי", וסיפר על סבתא ששניים מבני משפחתה נרצחו במתקפה בשמחת תורה, ואחרי תקופה ארוכה גילתה סוף סוף מה עלה בגורל שלושה נעדרים נוספים ממשפחתה: כולם נחטפו לעזה. אור הלר לא הבין מה כל כך אופטימי בדיווח הזה, ואלמוג בוקר נאלץ להסביר לו שבתקופה ההזויה הזאת, כל סימן חיים זו סיבה לאופטימיות. זה היה רגע קטן ויפה, ובעיקר קורע לב. האופטימיות הזאת היא המהות האמיתית של הסיסמה "ביחד ננצח".