לפני כמה ימים שכבתי מעורפל חושים בבית החולים (בדיקה רפואית לא ארוכה. עבר בשלום. הכל בסדר) ומעבר לווילון הלבן שרעד מעט מהאוויר של המזגן, שמעתי קול נשי רך, עדין, אומר: תע'ל תע'ל (בוא. בוא) ואחות אחת יפה כל כך, עם שיער שחור, מבריק, נכנסה כמו מלאך ושחררה אותי מכל המכשירים שהייתי מחובר אליהם. עדיין מעורפל מעט מהבדיקה, חשבתי על הגלגול של המילה "תע'ל. תע'ל." באחד הקיבוצים בעוטף עזה (מה הייתה המילה "עוטף" עד לפני כמה ימים - איך התרוקנה בשנייה מכל הרכות שגלומה בה) סיפרו שמישהו קרא מבחוץ "תע'ל. תע'ל", ואחר כך רצח באכזריות את כל מי שיצא החוצה. אותה מילה, פעם בנגינה מלאכית, רכה כל כך, ופעם בגרגור של חיה טורפת.
חשבתי, עדיין מעורפל וקצת הלום מסמי הטשטוש וגם מהיופי של האחות, איך במהירות כזאת אנחנו יכולים להתגלגל מצד לצד, מלאך או חיה טורפת. נזכרתי במה שכתב פעם הסופר האירלנדי קולום מק'קאן בספר הכל כך יפה "יסתובב לו העולם הגדול", על הרגע הזה שבו הלך הלוליין הצרפתי פיליפ פטי על כבל מתוח בין שני מגדלי התאומים (ואחר כך גם כאן, מעל גיא בין הינום), הרגע הזה שבו המציאות מנערת את נשמתה וחושפת אותה, תוקפת אותך בדימוי או ביופי "שהמחשבה מתקשה להתלפף סביבו, עד שאין לך אלא לנוד בראשך בתדהמה...". תע'ל, תע'ל. עלה עלה. נד, נד, נד, נד, רד, עלה, עלה ורד! מה למעלה? מה למטה?
כתבתי לא פעם גם כאן על הכוח של המילים ושל הכתיבה הספרותית הטובה. אני מתבונן בחלק מהסקירות שעשיתי כאן בשנה האחרונה על סופרות וסופרים ישראלים כמו חגי ליניק. לאה איני. אורלי קסטל בלום. אשכול נבו. חיים וייס (יש כמובן עוד. הרשימה ארוכה) - כמעט את כל הספרים שהם כתבו הולידה מועקה גדולה, ישראלית כל כך. אח שנהרג בתאונת אימונים. בעל שמת ממחלה קשה. בית שחרב.
קצת קלישאתי להגיד אבל זה בכל זאת נכון: הרס וחורבן (אישי. כללי) מולידים לפעמים גם יצירה טובה. משמעותית. חשובה. המילים הן כמו פצע וגם כמו תחבושת. ויש להן גם בימים קשים כאלה יכולת להציע אופק אחר. עולם שונה של דימויים. מחשבות.
לא מזמן התגלגל לידי ספר חדש בשם "שלושה ימים בקיץ" של הסופר (והשגריר לשעבר) יוסי אבני לוי. אבני מספר שם על עיר דמיונית בשם גילישקיס, בליטא, בזמן מלחמת העולם השנייה שהאנשים בה חיים את חייהם הרגילים, ויש שם ביניהם מורה המבקש להיהפך לסופר דגול, מכשפה מקומית הסוגדת לאלים פגאניים, מנהל כֹלבו הבוגד באשתו ואשתו המבקשת לברוח ממנו עם ילדם המסרב ללכת, הרוקח היחיד בעיירה הרוקח את מרקחותיו מדבש פרא, ויונאס, עלם יפה תואר המגלה את היותו הומוסקסואל ואינו מעז לחשוף זאת לחבריו.
אבני־לוי הוא סופר ודיפלומט ישראלי ששימש גם שגריר ישראל בליטא בשנים 2022-2020. בשנתיים האלה התוודע לקברי האחים המרובים הפזורים ביערות ליטא. את הזעזוע שפקד אותו למול הגילוי ביטא בטקסים שקיים בקרבתם וגם בתצלומים ודברים שפרסם ברשתות החברתיות. על בסיס גילויים אלה כתב את ספרו.
זה מן הסתם לא הזמן הנכון לביקורת ספרותית רגילה. אומר רק שאבני-לוי מנסה ללכת כמו לוליין, בעדינות גדולה ולא ליפול למהמורות שמציבה לפעמים כתיבה על אסונות נוראים ומלחמה. סוג כתיבה כזה מצריך יכולת רבה לשמור על מעין "איזון" ו"שיווי משקל" - איך לכתוב כך שהזוועה לא תהפוך חלילה לקיטש סנטימנטלי, ומצד שני איך לא נופלים לפיתוי ליצור משהו עגול, עדין ו"יפה" מדי בכתיבה - משהו שיטשטש בסופו של דבר את האימה שעומדת ביסוד המעשה המסופר. נדמה לי שבסך הכל אבני-לוי, עומד במשימה הזאת בהצלחה.
זה הזמן שבו אנחנו צמאים כל כך למילים מנחמות, מרפאות, אבל צריכים להיות גם זהירים מפני תבניות מחשבתיות שחוקות, שדופות, קלישאתיות. מילים שכובלות ומצמיתות את אופק המחשבה. כולנו נצמדים עכשיו מבועתים אל מסכי הטלוויזיה ואל השידורים האין סופיים אבל עד כמה שזה קשה, ראוי אולי עד כמה שזה אפשרי, לנסות לחזור כמעט בכוח לאופק שהכתיבה הספרותית יכולה להציע ללב ולנשמה.
בריאיון עיתונאי אחד אמר פעם פיליפ פטי, אותו לוליין צרפתי מפורסם שהזכרתי בתחילת הרשימה, שהעיקר הוא לא לחשוב על האיזון או על שיווי המשקל או על הנפילה בזמן ההליכה מצד לצד על פני החבל המתוח מעל פני תהום. הסוד הוא אמר, זה רק להביט קדימה. קדימה ולהמשיך ללכת. להאמין בכל זאת שאופק טוב ובהיר יותר יתגלה לפנינו יום אחד בסוף הדרך.
"אתה יכול לקום מהמיטה", אמרה לי האחות, ולרגע אחד קצר וחולף, התפוגגה לה המועקה שישבה שם הרבה ימים ואיימה למחוץ לי את הלב.
"שלושה ימים בקיץ" / יוסי אבני-לוי. זמורה כנרת דביר. 272 עמודים.