וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"לא ממואר" מאת מוטי פוגל: ספר שאנחנו זקוקים לו עכשיו כמעט כמו אוויר לנשימה

31.10.2023 / 0:00

12 שנים אחרי טבח משפחת פוגל בשומרון, ובמקביל לטבח החמאס בדרום, יוצא ספרו של פוגל המורכב ממסות שעוסקות בילדות וביחסי האחים, בחיים בהתנחלות וביציאה ממנה. זהו ספר חכם. מעמיק מאוד. מקורי. ספר שמצריך זמן ומחשבה, והוא הכי חזק כשהוא הכי אישי

כריכת הספר "לא ממואר" מאת מוטי פוגל. אפרסמון ספרים,
כריכת הספר "לא ממואר" מאת מוטי פוגל/אפרסמון ספרים

בליל שבת פרשת ויקרא, ו' אדר ב' תשע"א, 11.3.2011, חדרו שני מחבלים לבית משפחת פוגל בישוב איתמר בשומרון ודקרו למוות חמישה בני משפחה שישנו באותה העת: האב אודי פוגל, בן 36, רעייתו רות פוגל, בת 35, ושלושת ילדיהם - יואב בן 11, אלעד בן 4 והדס, פעוטה בת שלושה חודשים.

כבר מהרגע הראשון כמעט, סימן אחיו הבכור של אודי, מבקר הספרות והעורך מוטי פוגל, דרך שונה, מקורית ומיוחדת מאוד להתאבל על אחיו המת: "אם הייתי יכול, הייתי מסלק מכאן את כל מי שהגיעו, מחבק אותך ולוחש לך באוזן: אודי, בוא נלך לשחק כדורגל בפעם האחרונה", הוא אמר בטקס ההלוויה שנערך יומיים אחרי הרצח.

כעת, 12 שנה אחרי אותו רצח מזעזע, מוציא פוגל ספר חדש בשם "לא ממואר". הספר, כותב פוגל, אינו הסיפור של הרצח הזה, והוא אינו הסיפור של הנרצחים, של חייהן ואפילו לא של מותם. "הוא רק המחשבות שלי, אדם הזוכר את אחיו וחושב על החיים שקדמו לרצח ועל החיים שאיחרו אותו..."

זוהי אסופת מסות שעוסקות בילדות וביחסי האחים, בחיים בהתנחלות (משפחתו של פוגל גרה בישוב נווה צוף בלב השומרון. הוא אשתו וילדיו גרים היום בירושלים) וביציאה ממנה. אבל הוא הולך ומתרחב, הולך ומשתרג, ועוסק בסוגיות שונות הקשורות לאותה עמידה מול האובדן, אבל לא פחות מזה גם עמידה מול סוגיות מוסריות וסוגיות של ייצוג, שעולות בקריאה בתנ"ך, בגמרא, וביצירות של פרנץ קפקא, מרסל פרוסט, חורחה לואיס בורחס, ז'ורז' פרק ואחרים.

"זוהי הדרך שלי לכתוב על אודי", מוסיף פוגל, "להשאיר אותו לידי, לחשוב על התהום האידיאולוגית שנפערה בינינו במשך השנים, לזכור אותו בדרכי ולומר דבר פשוט: היה לי אח. הוא היה צעיר ממני בכמעט שנתיים. הוא נרצח. אני מתגעגע אליו...".

"זוהי הדרך שלי לכתוב על אודי", מוסיף פוגל, "להשאיר אותו לידי, לחשוב על התהום האידיאולוגית שנפערה בינינו במשך השנים, לזכור אותו בדרכי ולומר דבר פשוט: היה לי אח. הוא היה צעיר ממני בכמעט שנתיים. הוא נרצח. אני מתגעגע אליו...".

פוגל קורא לספר שלו "לא ממואר", מתוך רצון להתרחק מעט מהאישי והפרטי, לעשות מעין "זום אאוט", ולהתבונן בדברים מזווית רחבה ומהורהרת יותר, אבל אני מודה שמבחינתי לפחות, אולי גם בעטיים של המאורעות הקשים והכואבים שנחתו על כולנו בשבועות האחרונים, החלקים בספר של פוגל שאליהם הרגשתי חיבור קרוב ומיידי, היו דווקא החלקים היותר אישיים, שבהם למשל מתאר פוגל את חוויות הילדות שלו ושל אחיו.

כך למשל הוא כותב על ההתנחלות שבה הם גדלו: "המקום ההוא היה אוטופיה. התחלה חדשה. נסיעה בכבישים שעדיין לא היו כבישים עוקפים, אבל הקיפו עוד הר ועוד גבעה ויער אמיתי שהבריטים נטעו, חלפו על פני טראסות חקלאיות ועברו ליד ובתוך כפרים עם שמות שלא הכרנו — עאבוד (אין ממה לפחד) דיר ניזאם (עובדים אצלנו) נבי צלאח (לא אוהבים אותנו...).ּ גרנו במצודה אמיתית שהבריטים בנו, עם שני מגדלים, ָ גדול וקטן. כעבור זמן, אחרי שכבר עברנו לגור באשקובית והמצודה נעשתה בית ספר, היינו צופים בכל יום ראשון ב-17:30 במראה המהפנט של עגלה נעה קדימה וגלגליה מסתובבים לאחור ב"בית קטן בערבה", הסדרה הראשונה ששודרה בצבע. לפעמים הלכנו לבית של י', שהייתה לו טלוויזיה צבעונית, לצפות בלורה או מרי או איך שקראו להן, באבא שמנגן בכינור, בבית ספר שהוא כיתה אחת ובכנסייה מוזרה שאומרים בה פסוקים מהתנ"ך… לא חשבנו שבנו עצמנו אנחנו צופים, בחלוצים החדשים: ילדי משפחות שהוריהם אספו את מיטלטליהם ונדדו מזרחה לבנות משהו חדש. היישוב. בינינו ובין עצמנו נקרא לו כך גם היום: לא שם עצם כללי, כי אם שם עצם פרטי לגמרי, כמו אבא, כמו אמא. אחרים יקראו לו נוה צוף. היו גם כאלה שקראו לו חלמיש, ולא ידעו שהשימוש דווקא בשם זה מסמן את זרותם, את עוינותם. עבורי הוא היה ותמיד יהיה היישוב...".

"הפוליטיקה לא עניינה אותי כשהייתי ילד..." הוא ממשיך. "לא חשבתי שהגענו כדי לגייר את הילידים, לא כדי לשעבד אותם ולא כדי לגזול את משאביהם. לא חשבתי על בית המקדש ולא על הגאולה. אבל הרגשתי את השמחה — שמחה של פעולה בעולם. הרגשתי היטב את תחושת ההתחדשות ובעיקר את הנאת הבנייה עצמה. זו הייתה הגשמת ייעוד, להיות אנשים שבונים, שיוצרים משהו..."

עוד בוואלה!

"שלושה ימים בקיץ": ספרו של יוסי אבני-לוי מזכיר שהמילים הן כמו פצע וגם כמו תחבושת

לכתבה המלאה
מוטי פוגל. באדיבות המצולמים
אפשרות להביט על כל מה שקורה כאן מאיזה מרחק. מוטי פוגל/באדיבות המצולמים

זהו ספר חכם. מעמיק מאוד. מקורי. ספר שמצריך זמן ומחשבה - מצרך די נדיר בימים אלה גם עבורי, שחלק מימי מוקדש כמו רבים אחרים, להובלות של מזון וציוד למפונים מעוטף עזה, שמפוזרים עכשיו בכל מיני בתי מלון ברחבי הארץ.

כתיבתו של הספר נחתמה בקיץ האחרון, ואני מניח שפוגל, כמו רבים מאיתנו, לא העלה על דעתו שגל רצחני ואיום כזה ישוב וישטוף את הארץ, 12 שנה אחרי שאחיו אודי ובני משפחתו נרצחו באכזריות כל כך גדולה. אבל במובנים רבים זה ספר שאנחנו זקוקים לו עכשיו כמעט כמו אוויר לנשימה.

האדם הוא תנועה בכיוון אחד. אינך יכול לחזור למי שהיית. אינך יכול להיפגש עם מי שהיית. אי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים, אמר הירקליטוס, ובכל זאת הספר של פוגל מציע לנו גם בימים האלה, המטורפים מכעס ומכאב, את מה שטקסט ספרותי טוב יכול בצניעות גדולה להציע: אפשרות להביט על כל מה שקורה כאן מאיזה מרחק. אפשרות לשהות לכמה שעות בתוך "מרחב מוגן" ובתוך "אזור" מילולי אחר, רחוק שנות אור משפת הפוליטיקאים והפרשנים באולפני הטלוויזיה. גם אם לא הכל מובן כבר בקריאה הראשונה, די בשהות הזאת ובנוכחות של הטקסטים השונים שפוגל מביא, כדי להציע לנו לא מעט נחמה.

seperator

"לא ממואר" / מוטי פוגל. הוצאת אפרסמון. 160 עמודים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully