כבר ארבעים יום וארבעים לילה שאין דבר כמעט בעולמנו זולת 7 באוקטובר. במשך שישה שבועות ארוכים אנחנו חוקרים את היום הנורא ההוא מכל בחינה וזווית, דרך כל אתר רצח, דרך כל אדם שנפגע, דרך כל תיעוד שנותר - ויש הרבה מאוד. אנחנו משננים מפות, נקודות ציון, שמות של חטופים וחטופות, של גיבורים וגיבורות, של מחדלים והפקרות. ישראל השתנתה לנצח באותו יום, אנחנו אומרים, וצוללים באובססיביות כדי להבין בדיוק איך זה קרה.
המרדף הנמרץ הזה מובן, אנושי ולמעשה הוא גם הדבר המוסרי לעשות. בלמידה הזאת אנחנו לא רק מבינים מה אירע ליקירינו, אלא מכבדים אותם, דואגים שהברוטליות שרצחה אותם לא תמחוק גם את דמותם וזכרונם. יהודים עשו זאת מאז ומעולם אחרי כל אסון נורא: ליקטו ואספו ורשמו, כדי שההיסטוריה לא תשכח את המתים, וחשוב יותר: שאנחנו לא נשכח.
נכון, אנחנו רק בראשית התהליך הזה, אבל יש משהו שהשחזור הרפטטיבי של השבת השחורה ממסמס: הוא מדגיש את מותם של הקורבנות, אבל לא את חייהם. הוא עוסק באיך איבדנו ואיפה היינו באותו יום, אבל לא מחדד מספיק את מה איבדנו, ואת זה לא נוכל להבין בלי להתעכב על מה שהיה שם לפני: מאות אנשים, כל אחד מהם עולם ומלואו, ולכל אחד מהם סיפור יפהפה שראוי לספר; וקהילות ששגשגו עשרות שנים בנגב המערבי, עם מרקם חיים, היסטוריה, תרבות מקומית. במילים אחרות, אחרי שנסיים לאסוף את רסיסי החלונות השבורים של ניר עוז או כפר עזה, נצטרך להתחיל לאסוף את רסיסי הסיפור של הקיבוצים - את מה שצמח בהם וייקח שנים לשקם.
ולכן, הכתבה המרגשת של אביגיל קוש וחיים ריבלין על קיבוץ בארי אתמול בתכנית המקור ברשת 13 הייתה כל כך מיוחדת. כי היא אמנם עסקה באסון, אבל התמקדה בכל מה שהיה לפניו. בסיפורים, באנשים, בחוויות ובזיכרונות שמרכיבים את מה שהיה קיבוץ בארי עד 7 באוקטובר, כשמחבלים נתעבים קטעו את הסיפור הזה באחת.
הכתבה תיארה את מה שאירע בערב שלפני האסון: תחילת האירועים ליום חגו של הקיבוץ, עם ערב של סיפורים ושירים על הילדות בקיבוץ. בדיעבד, זה היה מפגש קהילתי אחרון, מצחיק ומרגש, מלא בשירת רבים, הספד משותף של הקיבוץ על עצמו. רגע חסד אחד לפני שהכול נגמר.
תום, גננת בקיבוץ, הזכירה בערב את התמימות והיחפנות, ההליכה החופשית בשבילים. זאת הייתה הפעם האחרונה שראתה את הוריה לפני שנרצחו. אנט, מורה ותיקה, סיפרה על ההתבגרות בקיבוץ כפי שראתה אצל ילדיה ותלמידיה. פז, בחורה צעירה, סיפרה על שנת בת המצווה והחברות הקרובה עם בני הכיתה שלה, כיתת קוקוס, שבשבילה הם כמו אחים. שניים מהם נרצחו למחרת. אורי, מוותיקי היישוב, שהתבקש ברגע האחרון לאלתר איזה סיפור לערב, העלה זיכרון מצחיק על טיול מאורגן לאיטליה ששום דבר לא היה מאורגן בו. הוא זכר חברה שהתגלגלה מצחוק, ולמחרת כבר לא הייתה.
הזכרונות, השירים, הביחד, הסיפור המשותף - הכתבה הצליחה בפחות מחצי שעה לחבק את הדבר הזה בעוצמה. שירים כמו "אגדת דשא" או "אתם זוכרים את השירים", שחברי הקיבוץ שרו יחד באותו ערב, השלימו את האווירה עם כל הפולקלור שטמון בהם, לצד צילומי הארכיון של חברי הקיבוץ, שדותיו ושביליו. תמונה שלמה, צבעונית ועשירה, ומכאיבה כל כך.
זה מה שאבד, וגם את זה חייבים לזכור, למרות הצבע השחור שהגיע אחר כך והכתים הכול. "זה נראה כאילו, אני לא אגיד מחיים אחרים - כי אלה היו החיים שלי, ואותם אני רוצה לזכור", אומרת תום הגננת למצלמה, בציטוט שאומר הכול, "אבל ההווה הוא פשוט 180 מעלות".