בימים אלה אפשר לראות את ערוצי הטלוויזיה עושים מאמץ לפלס נתיב כלשהו אל מחוץ לגל הפתוח האינסופי. אחרי יותר מחודש של אולפני חדשות בלתי נגמרים (בצדק), מנסה כל ערוץ לראות איך הוא מצליח לשחרר קצת את החגורה תוך רגישות מתבקשת, בזמן שכל המדינה עדיין עם הראש ברצפה או בטלפון וכל ניסיון לדבר על משהו שאינו חיינו שלאחר השבת השחורה מעורר כעס אותנטי.
ראשונות לחזור במהדורות עדכניות היו תכניות הסאטירה וההומור - "ארץ נהדרת", "זהו זה" וכו'. השבוע הגיע תור הטאלנטים של הריאליטי, ולפני שהמסך יעלה על "הכוכב הבא" במתכונת מותאמת בקשת 12 הערב, העלו ברשת 13 גרסה רלוונטית לספין-אוף של תכניות האוכל של הערוץ, "אוטו אוכל - צו 8", שלקחה את אסף גרניט ורותי רוסו לפגוש בעלי עסקים שפונו מהעוטף ולבשל ארוחה לקבוצת צעירים מקיבוץ כפר עזה, שאחד מהם נרצח ושלושה אחרים נחטפו (ורבים מהם איבדו בני משפחה וחברים נוספים בטבח ביישוב).
בדרך כלל, תכניות האוכל הן פלטפורמה לברבורים של השפים ולכריזמה שלהם, כשהמשתתפים האחרים הם כמעט תפאורה. הפעם לא רק שאי אפשר היה לבנות ככה את המשדר, אלא שחל היפוך מוחלט ונכון בתפקידים: מול גיבורים מדהימים, מתנדבים, הישראלים הכי יפים שיש, לכוכבי טלוויזיה אין הרבה מה לעשות מלבד להשתאות ולהתפעל. ובאמת, אפשר היה לראות את השניים מתקשים פעם אחר פעם למצוא את המילים הנכונות. זה אותנטי: מי מאיתנו מצליח למצוא אותם בימים אלה?
בראשית המשדר זה ניכר במיוחד, כשגרניט ורוסו נראו דרוכים ומתוחים במיוחד - ואני מבין אותם לחלוטין - לקראת המפגש עם חבורת הצעירים. "זה לא הולך להיות קל", אמר גרניט לרוסו בנסיעה. "לא", הסכימה רוסו, "אני גם לא יודעת מה להגיד. אין לי שום משפט של מה להגיד לבן אדם שעבר את זה. לשמוע ממש מולי את החוויה הזאת של ה-7 באוקטובר, פשוט זוועה". וגרניט מציע: "פשוט נקשיב". זה הרי כל מה שצריך כרגע.
בעוד הקרח נשבר לאט בתחילת המפגש עם צעירי כפר עזה, התפתחה בסופו של דבר בהובלת החבורה שיחה יפה, נעימה ואפילו מרגשת, ובכל זאת קלה יותר מהטון שבו כולנו מתנהלים בשבועות האחרונים. איזו הקלה.
הצעירים, שגדלו והתבגרו יחד, הקדישו את הארוחה לחבריה שבשבי ולחבר שנרצח, נזכרו בחיוך במנות שהם אהבו לאכול ("זאת ארוחה בשביל שמריז, הוא יראה את זה בטלוויזיה כשהוא יחזור מעזה"), צחקו ("עכשיו כל ביצה היא הלומה"), אכלו ושתו למענם, ודיברו בישירות על החיים לפני ואחרי 7 באוקטובר. בלי לשקוע רק ביום האסון, הם חגגו את החיים והזכרונות הטובים שלהם יחד, והצליחו להרים ראש, במופע של שפיות ונורמליות שכל כך קשה לראות כרגע על המסך במציאות שהיא לא שפויה ולא נורמלית.
ואסף גרניט ורותי רוסו? כמו שהבטיחו, הם פשוט הקשיבו. הם זזו הצידה, ואפשרו לזה לקרות, נתנו לקולות לעלות מעצמם ודאגו לאווירה הנעימה. יופי של מתכון לטלוויזיה נכונה לימים האלה.