במשך מה שהרגיש כמו נצח, הפעימה השנייה של שחרור החטופים הושהתה. ההיסטוריה תזכור את השורה התחתונה: שמונה ילדים וחמש נשים חזרו הביתה והתאחדו עם המשפחות שלהם, אבל בזמן אמת - אלה היו רגעים של גיהנום. דווקא בתוך האופוריה הגדולה של איחוד המשפחות, אסור לשכוח את הפיגוע הפסיכולוגי שהטיל חמאס אתמול על מדינה שלמה.
ברגעים האלה הלב ישר יצא אל משפחות החטופים, שכבר התבשרו - כמו כל המדינה - שיקיריהן בדרך לישראל. רמת ההתעללות הנפשית שארגון הטרור המחליא הזה מעביר את המשפחות המדהימות האלה הוא המשך ישיר לזוועות של ה-7 באוקטובר. כאילו שלא הספיקו 50 ימים בשבי. כאילו שהיינו צריכים עוד סיבות לפנטז על יחיא סינוואר מתנדנד על הגרדום. כאילו שהיינו צריכים עוד סיבות להפוך את סיסמת הבחירות הנושנה "למוטט את חמאס" למציאות.
חמאס ידע בדיוק מה הוא עושה, כי יותר משהוא יודע לרצוח, לאנוס ולבתר גופות - הוא יודע לשחק לנו הישראלים במוח. יותר מכל הגדרה טכנית, זה מה שבאמת הופך את חמאס לארגון טרור, להבדיל מצבא זר. הטרור של חמאס לא עוצר רק ברצח חפים מפשע, ירי טילים חסר אבחנה ושימוש באזרחים כמגן אנושי. הפורטה של חמאס במלחמה הזאת מתגלה במובן הבסיסי שלו: הטלת אימה. גם עכשיו, אחרי שצה"ל חיסל אלפים מלוחמיו וחיסל למעשה את כל האפשרות לחיים בצפון רצועת עזה, הארגון המוכה הזה עדיין מצליח לקבוע את סדר היום שלנו, ועדיין פורט לנו על הרגשות בקלילות מחליאה.
צריך לומר ביושר, לנו בתקשורת יש אחריות גדולה לכך. הסיקור של עסקת החטופים מגמתי, בלשון המעטה. מהצד שלי, אני לוקח אחריות, אבל מודה שאני לא רואה שום דרך אחרת שאפשר לגשת לנושא. הסיבה לכך אנושית להפליא. אין אף עיתונאי בישראל שלא נחשף בצורה ישירה או עקיפה לחטופים. אנחנו מספרים את הסיפורים שלהם כבר חודש וחצי. שומעים את הילדים שלהם, מדברים עם ההורים שלהם, מדפדפים בתמונות הילדות מהאלבומים ששרדו את התופת ורואים סרטונים ביתיים מתוקים מהימים התמימים של לפני ה-7 באוקטובר. כולנו סופרים את השניות עד לשחרור כל ילד, ילדה, איש ואישה.
וזה נכון, תקשורת המיינסטרים (שוב) לקחה צד. בעד העסקה. בעד החזרת הילדים. היו מעט קולות שיצאו בצורה מנומקת נגד העסקה, אך אלה נבלעו בגל הגדול שסחף את המדינה כולה. ובצדק. לשים את החטופים בראש סדר העדיפויות זו לא רק החלטה אנושית ומוסרית, אלא גם החלטה יהודית וציונית. הרמב"ם הכריע כי "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים", ולא במקרה. פעמיים בשבוע מתפללים בבתי כנסת לאלוהי ישראל שיוציא את כלל השבויים "מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה". אלא שהשאיפה להחזרת ילדים משבי של אויב אכזרי היא לא עניין דתי בשום אופן. ויתור על ילדים חטופים מבטל את המהות הבסיסית ביותר של הציונות: להוות בית לאומי בטוח ליהודים.
מחיר של עסקה עם השטן הוא תמיד יקר. את המחיר העתידי אנחנו עוד לא יודעים, אבל זה יהיה שקר לטעון שלא יהיה כזה. ועדיין, איך מישהו יכול להסתכל על העיניים התמימות של כפיר התינוק, בסך הכל בן 10 חודשים, ולהגיד שיש מחיר שאסור לשלם עבורו? נסו זאת בעצמכם - הסתכלו על תמונתה של אביגיל, שהוריה נרצחו בשבת השחורה והשבוע היא "חגגה" יום הולדת 4 כשהיא מוקפת ברוצחים שפלים, ותראו אם תוכלו לפלוט אל בבואתה הוירטואלית את המילים: "מצטערים, החלטנו לסרב לאפשרות להחזיר אותך הביתה כי סיבות".
בעתיד עוד ישפטו אותנו העיתונאים על הדרך שבה סיקרנו את העסקה הזאת. בדיוק כפי שיש כיום ביקורת, בחלקה הגדול מוצדקת, על הדרך שבה העיתונות המקומית סיקרה אירועים היסטוריים כמו הסכמי אוסלו, ההתנתקות או שחרור גלעד שליט. ובכל זאת, אני כבר מוכן להודות באשמה כבר עכשיו: אם להיות בעד החזרת ילדים משבי של פסיכופטים זה חטא, אז אני חוטא גדול מאוד.
כל האמור לעיל לא בא להפחית מהביקורת על אופי הסיקור של שחרור החטופים. כנראה בערוצים 12 ו-13 מאוד מתגעגעים לריאליטי של "האח הגדול" ו"המירוץ למיליון" והחליטו להפוך את ימי השידורים המתישים לחגיגה מציצנית אל תוך הנפש הקרועה ממילא של משפחות החטופים. במקום "הזמר במסכה" קיבלנו את "המשוחרר המתוק הבא". חשוב לציין שלשם שינוי זה לא נעשה מציניות או שאיפה לרייטינג. אחרי חודש וחצי של סיפורי זוועה על 1,400 הרוגים, אלפי פצועים ומדינה שלמה שנכנסה לפוסט טראומה: סיפור השבת החטופים הוא משב רוח נדיר של תקווה ואופטימיות. קל להתמכר לזה.
בדיעבד, מתברר כי הסיקור האובססיבי אחרי כל החלפת הילוך ברכבים של הצלב האדום עושה את ההפך הגמור. הוא מכניס את המדינה לחרדה נוספת. פומו-חטופים אם תרצו. כמות הדיווחים שהתבררו כשגויים ביומיים האחרונים מחרידה. האצבע על הדק הפוש קלה מדי. לשם שינוי, דובר צה"ל והצנזורה לא עושים דבר כדי לעצור את זה, וזה דווקא לזכותם - אבל מי שאמורים לגלות טיפה של אחריות הם כלי התקשורת עצמם. מי שכמובן מנצל את המצב הזה הוא סינוואר הסאדיסט, שגילה שלא צריך משגרי טילים או תכניות תקיפה מדוקדקות כדי להשפיע על מצב רוח של מדינה שלמה.
הצמא של התקשורת הישראלית לכל תיעוד דמיקולו של אמבולנס שנוסע ממקום למקום, ניסיונות הפענוח של אנשים מתוך חלונות והריאיונות החוזרים עם חברי קיבוץ - שצריכים לענות על השאלה הכל כך מורכבת בימים אלו: "מה שלומך?" - רק מעודדים את יצר הסחיטה של חמאס. השידור החי של חדשות 13 ו-12 מתוך המלון של מפוני קיבוץ בארי בים המלח הזכיר את עמדות השידור של ערוץ הספורט בקיבוץ ברור חיל במונדיאל. "אתם מזהים אנשים באמבולנס?", שאלה לירון שמם קיבוצניק צעיר בשם לוטן, והוא התחיל לנחש שמות מתוך רשימת המשוחררים שבקיבוץ ממילא כבר הכירו.
לפנינו עוד שני ימי שידורים כאלה. אם המשמעות היא שיותר חטופים ישוחררו: אז הלוואי שיותר. השר אבי "נכבה 2023" דיכטר, מי שהיה שושואיסט בכיר והפך בינתיים לפולט הלאומי, אמר בערוץ 13 כי ימי ההפוגה והחזרת השבויים עשויים להתארך לתשעה. כלי התקשורת חייבים לגלות אחריות ולהוריד הילוך. סינוואר רואה את השידורים האלה ומבין את פוטנציאל משיכת הזמן מבחינתו. הוא שומע את הביקורת על החטופים שלא הוחזרו, ומבין שאולי המחיר שהוא דרש עד כה לא היה גבוה מספיק. אסור לנו להפוך לכלי משחק בידיים של חמאס. ובעיקר, וזו בקשה ששמעתי באופן אישי משפחות המשוחררים: תנו להם לנשום. תאפשרו לנשמות שחזרו אלינו להשתקם הרחק מהמצלמות. התמקדו במאות החטופים שעדיין נמצאים בעזה, ולא במשפחות שצריכות לבנות חיים מחדש כפליטים בארצם. אם לא בשם העיתונות, אז בשם האנושיות.