שאלה גדולה אחת מרחפת מעל כל פרק חדש של "ארץ נהדרת", כלומר, "ארץ נלחמת" - מה התפקיד של תוכנית הסאטירה הלאומית בעת מלחמה? לא סתם שאלה אלא מבוך שלם של אפשרויות והסתבכויות. מה נחוץ לצופים יותר, בידור קליל או פרשנות נוקבת ונשכנית על המצב? אמירה נוקבת שתהפוך את הבטן או בדיחה שתשכיח את הצרות? והאם אלה בכלל שתי קצוות מנוגדים, או שיש דרך לקלוע בדיוק בנקודת המפגש?
לכאורה אין בחירה קלה יותר - הומור מנחם וקל לעיכול, שמכוון למכנה המשותף הרחב ביותר, הוא הבחירה המתבקשת לתקופה קשה, אבל יש גם עוד שיקולים. נניח, הרצון להציג לעולם אמירה מטלטלת ומשמעותית מהסוג שיהפוך לכלי הסברתי ולהיט ויראלי ברשת, או הצורך והציפייה של הישראלים ב"מערכון מטריד". נו, המערכון הזה שעושה רע על הלב, אבל בקטע טוב. זה שלא יוביל צחוקים רמים, אבל יתפוס רגע בזמן, תחושה קולקטיבית. כמה מהמערכונים הגדולים ביותר של "ארץ נהדרת" הם כאלה בדיוק, מ"רפסודיה בוהמית" על פרשת אלאור עזריה דרך הפרקים הנוקבים של מבצע עופרת יצוקה ועד נאום מלחמת האזרחים של שאולי, שזכה עם השנים למעמד קאלט של ממש.
אחרי כמה שבועות של חיפוש דרך וכיוון, נראה שהשבוע "ארץ" החליטו לסמן "כל התשובות נכונות", לעבור תוך דקות ספורות בין חיוכים לדמעות, כמו בופה פתוח של רגשות ורעיונות. בשגרה אולי היינו מצפים למשהו מהודק יותר עם אמירה ברורה ונוקבת, אבל אחרי יותר מחודש של לחימה וכשכל הצופים רק מחכים לאישור על עסקת להחזרת חטופים, זה מרגיש כמו תמונת המצב הכי מדויקת שיכולנו לקבל. הפעם לא קיבלנו מערכון דובר אנגלית לשתף בסטוריז, וטוב שכך - לא רק שהפעם הפרק יועד אך ורק לישראלים, אפשר לטעון שמדובר באחד מהדברים הישראליים ביותר שאי פעם שודרו בפריים טיים המקומי. במובן הזה, המבנה המבולבל, המעבר המהירים בין נושאים, חוסר העקביות והאווירה הקצת מחופפת רק הוסיפו.
כל כך הרבה דברים קרו בפרק הזה שכמעט לא שמים לב שהוא נמשך בסך הכל שעה, כולל הפסקות פרסומות מסוגת "יחד ננצח". היו שם כמה ניסיונות קצרים לסאטירה מהסוג המטריד המיוחל - בראשם המערכון הפותח שבו בצלאל סמוטריץ' מספר גרסה מיליטריסטית במיוחד של כיפה אדומה - אבל היחיד שבאמת הצליח לעורר מחשבה ולהצליף איפה שכואב היה המערכון שהפגיש בין בנימין נתניהו לגולדה מאיר. חוץ מכתיבה קולעת וביצוע מושלם של שני המשתתפים, המערכון גם הציג עבודת איפור מדהימה שהפכה את יובל סמו לכמעט בלתי מזוהה.
הפרק כלל הופעה נוספת של רועי בר נתן בתור דובר צה"ל דניאל הגרי, שכמו בניסיון הקודם גם הפעם הרגישה קצת לא מפוצחת. "ההצהרה" המבודחת שלו הורכבה מבדיחות מעט קלות מדי שנראו כמו ניסיון לכוון לאיזו תחושת ביחדנס מנחמת יותר מאשר ממש להצחיק, ועל הדרך קיבלנו גם מערכון בזק על הזלזול הגברי בתצפיתניות, נושא שכנראה היה ראוי להתייחסות רחבה יותר.
גם הפעם האווירה המעונבת ניצלה בזכות החות'ים, תפנית כל כך ביזארית של המציאות שפשוט אי אפשר שלא לחגוג עליה בכל פרק. בפעם הקודמת זה נגמר עם קאמבק של מריאנו בתור מרגול, הפעם בשיחה מטורללת לגמרי בין קיציס לאלי פיניש בתפקיד דובר החות'ים על הספינה הישראלית שנחטפה. פיניש נראה כאילו הוא נהנה מכל רגע, כשהוא מחטט בחבילות מאסוס, מאיים על המנחה שהוא ישלח לו תחתונים משומשים ומסיים כל משפט שני במילה "חות'ים" סתם כדי להנות שוב מהצליל.
אם זה לא היה מספיק, כל זכר של ממלכתיות נזרק סופית מהחלון כשלאולפן הוזמנו המוזיקאים הבולטים של השבועות האחרונים כדי לבחור את "שיר המלחמה". יותר מאשר פאנל היה מדובר במופע קרקס - עלמה זק כריטה צרודה שרה ישר לאוזן של קיציס, האיחוד המטורלל של זרחוביץ' כגילה אלמגור ועומר ריבק בתפקיד סטילה, אוראל צברי ואלי פיניש בחיקויים מדויקים עד אימה של עומר אדם (כלומר, סדרן המוניות "אובר אדם") וחנן בן ארי, כשבין כולם מתרוצץ אמיר שורוש עם פחות ופחות בגדים בתפקיד אביהו פנחסוב. הדובדבן שבקפצת - מריאנו בתפקיד פנינה רוזנבלום - כבר העיף את הבלאגן הזה לשמיים. מערכונים מהסוג הזה, שאין להם שמץ של היגיון פנימי וכנראה שגם אמירה משמעותית לא תקבלו מהם - קמים ונופלים על הביצוע. אז אולי החיקוי של נועה קירל היה מפוספס, אבל כל השאר היו לחלוטין פנומן-פנומן-פנומנל. לפעמים לא צריך יותר מחקיין וירטואוז וכמה רגעים שבהם שאר הקאסט צופה בו ומנסה להחניק צחוק.
אם כל זה נשמע כמו פרק בינוני אבל חמוד ולא יותר, זה כנראה נכון. רק ש"ארץ נלחמת" הסתירה עוד אס בשרוול - רגש אמיתי. לא כזה שנובע מהאימה או תחושת ההזדהות עם בדיחה עצובה, גם לא כעס על פוליטיקאי שהכזיב, אלא עצב עמוק וגם תקווה. הפינה של אשר נהג המונית כללה הפעם שיחות עם תושבי עוטף עזה, שקצת הוריד הילוך עם ההומור כדי לשמוע את הסיפורים האמיתיים שלהם. במערכון הזה הבדיחות היו החלק הכי חלש, לא בגלל איכותן אלא בגלל ההקשר שיגרום גם לבדיחה המצחיקה בעולם לדהות. הנוסע שסיפר על הוריו שנרצחו או הנוסעת שאיבדה את בן זוגה בעודו מגן עליה ועל ילדיהם היו הכוכבים האמיתיים של הפרק, והיה מדהים לראות את הטרנספורמציה של אחת הדמויות הכי חסרות טקט בטלוויזיה לכדי מראיין רגיש, קשוב ואמפתי.
איך לעזאזל ממשיכים אחרי רגע טלוויזיוני כזה? רק עם רגע טלוויזיוני אפילו יותר נדיר, בדמות חתן וכלה שעומדים תחת החופה לצידו של דובר צה"ל מזויף בתור רב ונבחרת של קומיקאים מחוץ לדמות. העובדה שכל זה קרה בקלילות וכמעט באגביות מנעה מהמהלך להיראות ציני, והפכה אותו לסיום המושלם לפרק המבולגן-משהו הזה. במובן מסוים, דווקא הבעיות של הפרק הן אלה שהפכו אותו לרלוונטי. רכבת הרים של רגשות ורעיונות, כזה שכנראה לא הפיל אף אחד מהספה מרוב צחוק, אבל היו בו מספיק לב כדי שזה לא באמת ישנה.