תל אביב ידועה כעיר שמסרבת לעצור, אבל גם היא נתקפה הלם ב-7 באוקטובר. ברחובות עצובים, בכבישים ריקים, בפרצופים שלא מורמים מעבר לקו הטלפון הנייד. בתי הקולנוע, התיאטרון וגם המועדונים נסגרו מיד ונותרו דוממים במשך שבועות. לאיש הרי לא היה חשק לצחוק, לשיר או לרקוד. כמו הרבה ישראלים טובים אחרים, האמנים לקחו את הכישרון שלהם והלכו לנחם את כל מי שביקש, אבל המוזיקה הוגבלה לתחום הזה.
השבועיים האחרונים, וביתר שאת עם חזרת החטופים, החזירו לרבים מעט צבע ללחיים, אחרי ימים ארוכים של אבל. הם סימנו גם התחלה של גישושים אחר שגרה בעולם התרבות. הקולנוע והתיאטרון חזרו, אבל מוזיקה? איש לא ידע איך לחזור ולהזיז את השרירים האלה. אתמול גם הצעד הזה נעשה באופן סמלי, כשמועדון הבארבי, המוקד המשמעותי ביותר של מוזיקה חיה בעיר, נפתח סוף סוף לציבור בהפקה מקורית ומיוחדת.
באופן המילולי ביותר שניתן, הקהל לא ידע מה מצפה לו. ההפקה "תקווה גדולה הלילה" היא חלק מליין "חתול בשק" של המועדון, שבו הקהל קונה כרטיס מבלי לדעת מי יעלה על הבמה. אלא שאנשים שאוהבים את המוזיקה ואת המועדון לא היססו לרגע, ובמהירות נמכרו כל הכרטיסים לערב. זה לא רק צמא, אלא מפגן קהילתי, שותפות של ציבור שלם שאוהב מוזיקה - הצופים, האמנים וכמובן המועדון.
ובאמת, בכניסה למועדון, כשהדלתות רק נפתחו, ברור היה שאנשים חיכו לרגע הזה בהתרגשות, לרגע כל כך נדיר של נורמליות. כשבפנים מנגן דיג'יי סט ישראלי, ואנשים מתחילים לחייך ואפילו קצת לרקוד, זאת תמונת הניצחון של תל אביב. להמשיך לחיות, לחזור לזוז.
ההופעה התבססה על הרכב בהנהגת הפסנתרן והזמר אוריין שוקרון, שהוביל אנסמבל נהדר שכלל גם נשפנים, קאנון וקמנצ'ה. אחרי פתיחה וירטואוזית שזכתה לתשואות, הצטרפו, כל אחד בתורו, המנות העיקריות: בר צברי, מירי מסיקה ואהוד בנאי, ביחד ולחוד, כל אחד עם להיטיו, בערב ישראלי מסולסל ומאחד.
בפתח המופע אמר מנהל הבארבי, שאול מזרחי, שהתפקיד של הקהל הוא לנקות את הראש. לנקות ממש אי אפשר, וגם לא להתנתק, ובכלל, אנחנו צריכים דקה כדי להתרגל לכל זה שוב. אבל הרי הגענו בשביל לנסות. לכן, האופי של הערב נמדד בזהירות. הוא לא היה שמח וקופצני, וגם לא היה מדכא ומתאבל - אלא מחבק. כל אחד מהאמנים בחר את הרפרטואר הכי מנחם שלו, הכי מחזק, וכל אחד מהם ידע שככה השירים גם יתפרשו.
צברי הנפלא, עם הקול המיוחד שלו, שר בין היתר את "ג'וני" והדגיש "להרגיש בכל רגע: עם ישראל חי וקיים". מירי מסיקה, בהופעה שהרחיבה את הלב, סיפרה בהתרגשות שעל הבמה הלב שלה נפתח בפעם הראשונה מאז המלחמה, הזכירה את החטופים שחוזרים בשיר "באה אליכם", הסבירה ש"שיר תקווה" הוא המהות של כל הערב הזה, ועל "יש לך אותך", שאותו הקדישה לתצפיתנית רוני אשל ולכל הנשים, האמהות והלוחמות האמיצות, סיפרה שבעבר שרו אותו בעיקר בבת מצוות, והיום היא שרה אותו בעיקר בהלוויות. אהוד בנאי אמר על "יוצא לאור" שיש לו משמעות טעונה עכשיו, עם כל מי שחוזר מהשבי לחיים חדשים, לפני שביצע אותו בדואט עם מסיקה, אבל גם "כולם יודעים", "מהרי נא", "אל תפחד" ו"בלוז כנעני" ("ובכל רגע חדש, פורענות לא עלינו"), שאותו ביצע יחד עם צברי, נגעו בדיוק באותו פצע פתוח.
ולא רק הם: שוקרון הקדיש לאיתן מור, חבר שנחטף, שיר מרגש בשם "אתה חוזר הביתה", וביקש מהקהל להצטרף למנטרה. מיד לאחר מכן הוא העלה לבמה לוחם באפטר בשם אלחנן זכריה, ששר במדים, לא ברור עד כמה באופן ספונטני, את "תחזור" של עידן רייכל ורוני דלומי, לקול מחיאות כפיים.
ומול כל אלה, הלב מעז מחדש להתרחב, לזוז, להתפעם מהיופי, להצטרף בשירה. להתחמם מהכוח של מוזיקה לגרום לכל אחד להרגיש שיכול להיות טוב יותר. שאפשר לתקן את מה שנשבר, כמו שבר צברי שר; שלא אבדה לך הדרך, כמו שמירי מסיקה שרה; שאתה לא לבד, כמו ששר אהוד בנאי. כמה טוב שיש בארבי, כמה טוב שיש מוזיקה.
באופן הולם, הערב הסתיים במחרוזת משותפת של אהובה עוזרי, עם "עמק הפרחים" ו"צלצולי פעמונים", כשהקהל שר ואפילו רוקד. וביציאה, רק תקווה אחת: שעוד נחזור לימים שבהם זאת תהיה שגרה נעימה.