למלחמות ישראליות יש פסקול משלהן, והנוכחית אינה שונה. גם היא צריכה המנון. ההלם הגדול של השבת השחורה והשבועות שבאו בעקבותיה שינו את המוזיקה הישראלית - בטון, בנושאים, בסגנונות כמובן, אבל גם בהאזנה עצמה. נדמה שכל שיר שנשמע ברדיו מכה פתאום אחרת, כל מיני שורות קטנות דוקרות כמו שמעולם לא עשו, גם ללא קשר לכוונה המקורית.
התחושה הזו פגשה גם יצירה חדשה. אחרי שבועות ראשונים של אלם ודממה, החלו לטפטף שירים שמוקדשים למלחמה בהמוניהם. כמעט כל שיר שיצא בעברית בשבועות האחרונים עסק בנושא באופן כזה או אחר, מהם כאלה שמוקדשים לחלל או מקרה יחידני, מהם כלליים ומופשטים יותר, ומהם כאלה שנוצרו עוד קודם אבל נוצקה לתוכם משמעות חדשה ומצמררת. רובם נמוגים לתוך השפע של יוזמות ההנצחה, אבל אם מביטים על הבולטים והמושמעים מביניהם, כבר אפשר לתת בהם סימנים ולחלק לכמה קבוצות עיקריות, שחושפות דרכי התמודדות שונות.
לפני הכול, חשוב להגיד שכמה מהרגעים המוזיקליים העוצמתיים ביותר של השבועות האחרונים לא כללו דווקא שירים חדשים. אמנים התגייסו להופיע בהלוויות, שבעות ועבור המפונים והחטופים משיריהם הישנים. דוגמה לכך היא השיר "זכיתי לאהוב", ששר עברי לידר על קברו של סרן שגיא גולן, בתמונה שנצרבה בתודעה, או הגרסה המחודשת של שלמה ארצי עם חברי "ארץ נהדרת" לשיר "יותר מזה אנחנו לא צריכים". שירים נוספים כמו "פעם את לילה" של שי המבר, "אמן על הילדים" של חנן בן ארי או "אל תפחד" של אהוד בנאי, מהשירים המושמעים ביותר בימים שאחרי האסון, נקשרו ברגעי השעה. המעניין הוא שהקטלוג הזה לא ישן במיוחד. פסקול השכול העברי חוזר בדרך כלל לשירים הרבה יותר ותיקים.
ומה באשר לחדשים? כאן יש אסטרטגיות שונות. יש מי שבוחר בקצה המופשט, שם מופיעות בלדות שמתאימות לכל ערב עצוב ומתרכזות בציפייה לאהובים שיחזרו ("הבלדה למחכות" של נרקיס; "תחזור" של הפרויקט של עידן רייכל ורוני דלומי - שניהם פחות או יותר אומרים את אותו הדבר). ויש מי שניסה לתאר באופן ספציפי דימוי מאוד מסוים של הטבח ב-7 באוקטובר ("תרקדי" של אושר כהן על המסיבה ברעים, "לתמיד" של עטרה אוריה על חללי המשטרה - שניהם מבוצעים בקול מעט חנוק). ואולם, כפי שכולנו עדיין מתקשים לתפוס את עומק ההתרחשות, נדמה שגם גישת מבט-העל וגם גישת הזום-אין מתקשות ללכוד אותה, זו קרובה מדי וזו רחוקה מדי.
שני הז'אנרים המשמעותיים ביותר של השנים האחרונות, הפופ וההיפ הופ, כמעט נעדרים, ובהתחשב במה שכן צץ, אולי זה עדיף. השיר החלש של התקופה הוא "חורף 23" של אודיה ואיזי, שכולל רצף משפטים שספק אם חשבו עליו פעמיים ("ולך תספר לעולם מה קרה כאן ומי יאמין לצרת ההסברה" או "לא היה שמאל ולא היה ימין, מצלצלת לאבא והוא לא זמין. בצער קשה פי מיליון להאמין שיש אלוהים בבתי העלמין"), ופזמון מופרך לא פחות ("מישהו בכל מקום יישאר איתי לעד ויגשים לי ת'חלום"). ראפ אינפנטילי אפשר למצוא גם אצל נס וסטילה, הסנסציה מאחורי "תיק קטן", שבחרו בניגוד לכל שיר אחר של התקופה לברוח מהעצב ולצאת למלחמה. "חרבו דרבו" אולי מופק היטב, קליט מאוד ולפרקים גם מצחיק ("תכינו את התחת כי זה חיל האוויר"), אבל בעיקר ילדותי ("טפי, יא בני עמלק"). חגיגת הנקמה הזאת אולי מרימה את המורל, אבל כשנזכרים בחורבן שמאחורי כל זה, קשה להצטרף אליה בלב שלם. דברים דומים גם אפשר לומר על "עם ישראל חי" של אייל גולן, אף הוא מהשירים המושמעים בשבועות האחרונים, שגם הוא מנסה לשמח את הציבור בסיסמאות ("מי יכול עלינו"). אלא שזו לא השעה להמנונים מנופחים.
אז איפה נמצא המנון המלחמה? את התואר הזה צריך לחלק בין שני שירים שיצאו לפניה, אך מצאו את עצמם במהלכה: "לצאת מדיכאון" של יגל אושרי, והגרסה המשותפת של יסמין מועלם ועומר אדם ללהיט "יהיה טוב" מהאלבום האחרון של הזמרת (שמתחבר לשיר "מים שקופים" של אדם). השיר של מועלם הצליח לרגש עוד בגרסתו המקורית, וגרסת הכיסוי יחד עם אדם העלתה אותו בדרגה. בימים הראשונים אחרי השבת השחורה, הוא הושמע ברדיו בלי הפסקה. בצדק: כשמדינה שלמה תקועה עם הראש למטה, המסר היחיד שאפשר היה להכיל היה משהו כמו "בסוף יהיה טוב, הפרחים ישובו לפרוח. גם מתוך החושך יידלק האור". אם זה לא מספיק, מילים כמו "מה עברנו בשנה, זה כמו עשר", או "אם יקרה לך משהו אני משתגעת" קיבלו משמעות מצמררת.
מתוך המקום הזה, עם שלל דימויים מאוד דומים, עלה גם הלהיט המפתיע של התקופה - "לצאת מדיכאון", בלדה פשוטה, לא מתוחכמת ולא מתחכמת, שיגל אושרי כתב והלחין יחד עם אופיר כהן. הרבה שורות חוזרות כאן בווריאציות אחרות, אבל אם מועלם ואדם מבטיחים שיהיה טוב, אושרי, זמר לא מוכר מחוץ לרשתות החברתיות עד לפני שבועות ספורים, מצליח דווקא מפני שהוא קודם כל נוקב מפורשות בנמיכותו של מצב רוח הלאומי, ומתוכו מחפש את הדרך למעלה. ומול מדינה בדיכאון, הקול הסוחף של אושרי מלווה את החזרה לחיים ("קם ונופל, אבל בדרך שלך"). מבלי לומר מילה אחת על מה שקרה כאן לפני כמעט חודשיים, השיר הזה מנסח בקלות את הלך הרוח הקולקטיבי הלאומי. עכשיו, יותר מתמיד: המנוני התקופה הם אלה שמאירים את השעות החשכות של הלילה.