האם יש כרגע מישהו בישראל שמסוגל לשבת באולם חשוך במשך כשלוש שעות וחצי ולהיות מנותק מהחדשות ומן העולם החיצון? אם הרמתם את היד, אז כנראה שאתם קהל היעד של "רוצחי פרח הירח", האפוס החדש של מרטין סקורסזה שהגיע אלינו בסוף השבוע.
"רוצחי פרח הירח" ערך את הבכורה העולמית שלו בחודש מאי האחרון בפסטיבל קאן, אז כתבנו עליו לראשונה. האפוס עלה בהפצה מסחרית בארצות הברית לפני כחודשיים, ורשם הישגים קופתיים מאכזבים למדי - אולי גם כתוצאה מן האורך המחייב והמתיש שלו, הפצתו בישראל נדחתה מסיבות ברורות, אבל עכשיו הוא כאן. בקרוב הסרט יגיע גם לשירות הסטרימינג של אפל, שהפיקו אותו.
בהתבסס על ספר העיון של דיוויד גראן, הסרט עוסק ברציחות האוסייג'. מדובר באחד מן הסיפורים המזעזעים בהיסטוריה האמריקאית העכשווית: רצח שיטתי של ילידים אמריקאים שהתרחש באוקלהומה בתחילת המאה הקודמת, בניסיון להשתלט על תמלוגי הנפט של שבט האוסייג'.
סקורסזה מציג את הסיפור דרך שלוש דמויות מרכזיות. שתיים מהן לבנות: איש עסקים חסר מעצורים בגילומו של רוברט דה נירו, והאחיין הקל לתמרון שלו, המשתחרר מן הצבא האמריקאי ומיד מצטרף לצבא של דודו, אותו מגלם ליאונרדו דיקפריו. השלישית, בגילומה של לילי גלדסטון, היא בת לשבט האוסייג', שהופכת לזוגתו ולכן גם לקורבן של החייל המשוחרר.
"רוצחי פרח הירח" אינו הסרט הכי ארוך של סקורסזי - הוא נמשך 206 דקות, כך ש"האירי" ארוך בשלוש דקות, ואם נכלול גם סרטים תיעודיים אז היו לו יצירות ארוכות אף יותר. עם זאת, מדובר ככל הנראה בסרט הכי ציני וביקורתי שלו.
על משקל "הם יורים גם בסוסים", אפשר לומר כי בסרט הזה יורים גם בסוסים, גם בכלבים, גם בנשים וגם בילדים. לפי הסרט, לאמריקה הלבנה היתה מטרה אחת. המטרה היתה כסף והמטרה קידשה את האמצעים. "רוצחי פרח הירח" מציג את קורות ימיה של אמריקה כהיסטוריה המונחת על שלוש יסודות: הונאה, השמדה וגזל.
צפיתי ב"רוצחי פרח הירח" פעמיים, מה שאומר כי הקדשתי לו 412 דקות מחיי, לא כולל מה שמסביב - התור להקרנה בקאן למשל היה ארוך לא פחות מדבר עצמו. ההקרנה הראשונה היתה חוויה חיובית - גם מסיבות סובייקטיביות, כמו האווירה החגיגית בריביירה סביב הבכורה המדוברת הזו, או היותי חסיד מושבע של הבמאי; וגם מסיבות אובייקטיביות, למשל העובדה שהאפוס הזה מציג סיפור מרתק ומטלטל באופן כמעט בלתי נתפס, ומסכם את הטרגדיה באמצעות קליימקס מבריק ומפעים שהוציא אותי מן האולם מסוחרר.
בצפייה השנייה כבר הייתי חסין מהסחרחורת הזו, והחוויה היתה חיובית הרבה פחות. הפעם, לא יכולתי להתעלם מנקודות התורפה של הסרט.
קודם כל - האורך שלו. לרוב, דיונים על סרטים ארוכים מתישים לא פחות מהסרטים הארוכים בעצמם. הרי סרט של 80 דקות יכול להיות משעמם ואיטי יותר מסרט של 180 דקות; הרי לכל אורך ההיסטוריה, הוליווד הפיקה אפוסים, וחלקם נחשבים עד היום קלאסיקות אהובות; הרי אנשים יושבים בבית ועושים בינג' על עונות שלמות של סדרות שהאורך המצטבר שלהן הוא הרבה יותר מאשר "רוצחי פרח הירח"; הרי אף אחד לא מכריח אותנו לעשות שום דבר - לא ללכת לסרט מלכתחילה, לא להישאר באולם, אז מה הטעם לקשקש בנושא הזה בכלל?
ובכל זאת, האורך של "רוצחי פרח הירח" הצליח לעלות לי על העצבים - כי אין לו שום הצדקה. למה סקורסזי עשה סרט כל כך ארוך? מסיבה אחת בלבד - כי הוא יכול, כי אף אחד לא יגיד לא לבמאי במעמדו, ובגילו. האם אפל היו מאשרים את התסריט כפי שהוא אם לקולנוען היו קוראים איציק שפיציק? בוודאי שלא.
מותר לעשות סרטים ארוכים, גם ב-2023, ואם לקהל המפונק יש בעיה עם סף הריכוז - שיזדיין בסבלנות. אך "רוצחי פרח הירח" מוציא שם רע לסוג העשייה הזה. בצפייה שנייה, ברור לי שמדובר בהתעקשות מיותרת, כמו משרד ממשלתי שמבקש ממך לשלוח מסמכים בפקס, ומה שסקורסזי עושה כאן משלוח למשלוח של אנציקלופדיה בריטניקה בפקסימיליה. הסרט אמנם הולך ומתעצם לקראת קרשנדו אדיר, אבל הדרך לשם היתה יכולה להיות קצרה בהרבה.
ויש בעיה נוספת, עליה הצבענו מיד לאחר ההקרנה בקאן, ועכשיו זו הזדמנות להרחיב עליה. בחודשיים האחרונים, הפרוגרסיביות האמריקאית התגלתה בשיא הצביעות שלה, ו"רוצחי פרח הירח" הוא המחשה נוספת לכך. לכאורה, זה סרט שמבקש למרכז את הטרגדיה של שבט האוסייג', אך למעשה בני השבט די שוליים בו, ובעיקר משחקים תפקידים של גופות.
השוליות הזו בולטת במיוחד במקרה של לילי גלדסטון. היא אחת השחקניות הטובות בקולנוע האמריקאי של השנים האחרונות, וזכתה להמחיש את מלוא כישרונה בסרטים כמו "נשים מסוימות", "פרה ראשונה" ו"הריקוד האחרון". גם כאן, פניה מלאות ההבעה משכילות להביע בתוכן את הטרגדיה של הסיפור כולו. הבעיה היא שזמן המסך שלה מועט יחסית, והדיאלוגים מעטים עוד יותר.
נכון, בקולנוע אפשר לדבר גם במחוות גוף, בהבעות פנים ובשתיקה - אבל למה תמיד אלה נשים שצריכות לשחק בפנטומימה? ראינו את התופעה הזו גם ב"היו זמנים בהוליווד" וב"רומא" למשל. "רוצחי פרח הירח", למרות היומרות הליברליות שלו, אינו יוצא דופן.
ולמרות הכל, "רוצחי פרח הירח" שווה את הזמן שלנו. סקורסזי לא סתם מקבל כל כך הרבה אשראי, ומציג כמה הברקות קולנועיות, כולל כאלה שלא ראינו לאורך הקריירה הארוכה שלו. דה-נירו, מצידו, מוכיח מחדש את היותו אחד השחקנים הגדולים בדורנו, וגם אחד מחסרי העכבות שלהם - הוא מגלם בקור רוח חסר פשרות התגלמות של רוע מוחלט.
זו הפעם הראשונה שדה-נירו משחק בצד דיקפריו מאז "כך הייתי" מלפני שלושים שנה, והפעם הראשונה שהם משחקים ביחד בסרט של סקורסזי, שותף ותיק של שניהם בנפרד.
דה-נירו מאפיל כמובן על דיקפריו, שבניגוד אליו חוטא בלא מעט מניירות, ולמען האמת גם זה משהו ששמתי אליו רק בצפייה השנייה. כך או כך, מי שבשלב מסוים גונב את ההצגה משניהם הוא ג'סי פלמונס, שחקן האופי הפעיל והמצוין שמגלם פה סוכן FBI, וכרגיל עושה זאת בשקט, במסירות ובהצטיינות.
מעל הכל, "רוצחי פרח הירח" אקטואלי ורלוונטי להחריד. למה האמריקאים לא רצו לראות אותו? גם בגלל האורך, אבל גם בגלל שהוא מציב בפניהם מראה מכוערת, ומזכיר להם שמושגים כמו ג'נוסייד, קולוניאליזם ומתנחלים לבנים רשומים על שמם בטאבו. למרצים ולסטודנטים בהארוורד קל להשתתף בהפגנות נגד ישראל, אבל פחות מתחשק להם להיזכר מה עשו אבות אבותיהם.
ובהקשר זה, נסיים בסיפור קטן על אנטישמיות, שפות ותרבות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בסרט ובהפצה שלו.
במהלך הסרט, וזה חלילה לא ספוילר, אחת הדמויות מתעמת עם עלוב הנפש בגילומו של דיקפריו, וקוראת לו "יהודי" כמילת גנאי. ביפן, שורת הדיאלוג הזו תורגמה כ"מלוכלך". חבר מיפן הסביר לי את הסיבה: הצופים בארץ השמש העולה לא יבינו ש"יהודי" זו מילת גנאי, ולכן צריך לתרגם את הסבטקסט ולא את הטקסט. בארצות הברית, כמובן, זה לא כך.
"רוצחי פרח הירח" הוא הנצחה לכך שאמריקה מצטיינת בשלושה דברים: הפקת סרטים ארוכים, רצח עם ואנטישמיות.