האזעקות שנשמעו בערים רבות בישראל מעט לפני השעה עשר וכיסו את המסך, גרמו לי לחשוב שהנה, שוב המציאות מוכיחה שהיא גדולה יותר מכל ריאליטי. אבל דקות ספורות לאחר מכן, אחרי שהתברר שהמטח לעבר גוש דן והשפלה הסתיים ב"נזקים קלים בלבד", דנה ויס כבר העבירה את השידור לאסי ורותם ועוד פרק של "אולי זה מוקדם מדי ואולי בעצם לא כי אנחנו עם חזק ומוכרחים להסתכל קדימה לאירווזיון" יצא לדרך.
רבות כבר נאמר על ההחלטה של קשת 12 להחזיר את תוכנית הדגל המוזיקלית שלה למסך בזמן המלחמה הקשה ביותר שידעה ישראל מאז מלחמת יום כיפור, אבל את הנעשה אין להשיב - ואחרי דחייה בעקבות מחאות צופים ודחייה נוספת בערב בו נודע כי שני חיילי צה"ל נפלו בעזה, "הכוכב הבא" כאן כדי להישאר, או לכל הפחות: היא כאן עד להודעה חדשה מהצנזורה.
התוכניות המועטות שכבר שודרו העונה לימדו שבקשת הקדישו מחשבה רבה לאיך צריכה להיראות "הכוכב הבא" בימים שכאלה, ואם לנסות ולתמצת את הכל לשני מסרים בלבד, התוכנית שאנחנו צופים בה מורכבת מ"אחדות" ו"פטריוטיות". החל מהמתמודדת שהגיעה על מדים והקדישה שיר לחברתה שנפלה ב-7 באוקטובר דרך המתמודדת שהגיעה עם ציפורניים ועליהן מתנוסס דגל ישראל, המסר לצופים ברור - אנחנו אמנם נמצאים כאן ושרים ומדברים מדי פעם על האירווזיון אבל לרגע אנחנו לא שוכחים את מה שחשוב באמת. אולי איבדתי את הציניות שלי באותו יום שחור או אולי אלה שבועות של בכי מול הטלוויזיה שגרמו לי להפוך לשלולית, אבל ברגעים לא מעטים ההכלאה הזאת בין תחרות שירה וערב יום הזיכרון פשוט עובדת.
יותר מהכול, מהדורת המלחמה של "הכוכב הבא" מזכירה לי את "כוכב נולד" של פעם. זוכרים את התוכנית המתקתקה הזאת עם צביקה הדר וצדי צרפתי ומתמודדים שנעו בין פסולי אודישן לצוות הווי במלון ספורט לבין נינט ושירי וביצועים להמון קלאסיקות ישראליות שבכלל שכחנו מקיומן ואיזה כיף שהזכירו לנו? אז זה. כמה חבל שניצנים כמו כל כך הרבה איזורים אחרים בארץ הוא היום פחות מקום לקיים בו גמרים חגיגיים ויותר מקום להיכנס למיגונית ולקוות לטוב.
בכלל, אם כבר עושים חשיבה מחדש על כל הקונספט הזה שנקרא "הכוכב הבא" אולי שווה לחשוב גם על פרס אחר. כן, אירווזיון זה אחלה ונועה קירל והיוניקורן שלה ייצגו אותנו בכבוד אבל לצערנו המציאות הוכיחה שאם יש משהו אחד שתמיד יש לו ביקוש בישראל זה שירים עצובים. בחודשים האחרונים כוכבי הפופ שזהרו עד לפני רגע יושבים בבית בזמן ששמות כמו ריטה, ירדנה ארזי ודיויד ברוזה מדלגים מבסיסים בחזית לבתי חולים ומבצעים שירים שככל הנראה לא היו מקבלים דוז פואה אבל נטועים כל כך עמוק ב-DNA הישראלי. תזכורת נוספת לכך קיבלנו בכתבה ששודרה בסוף מהדורת החדשות שקדמה לתוכנית, בה ראינו את רביב כנר, בוגר חצי הגמר של "הכוכב הבא" 7 ואחד הזמרים המצליחים בישראל, כשהוא מתעד את החודשיים האחרונים בחייו - בין המילואים שהוא עושה כלוחם ביחידת אגוז להופעות בפני חיילים.
כנראה שבשלוש השנים האחרונות ואולי אפילו ממש עד 7 באוקטובר כולנו חיינו קצת בסרט ורצינו לחשוב שאפילו כאן במדינה הים תיכונית, המתחרדת ומוקפת האויבים שלנו אפשר לחגוג עם פופ בינלאומי מופק לעילא בליווי קליפים שנראים מיליון דולר והופעות בפארק הירקון, אבל הרדיו של החודשים האחרונים מוכיח אחרת - מסתבר שהעם הזה מכור קשה לעצבות ואיך אפשר להאשים אותנו. אז כנראה שאנחנו פחות אבבא ושטוקהולם ויותר אבות ואימהות בוכים מהתרגשות במעבר כרם שלום.
האודישן המעניין של הפרק וזה שקודם ללא הרף בפרומואים היה זה של אריק סיני. עבור הצופים הצעירים הוא כנראה היה לא פחות אלמוני ממלכה (בלי שם משפחה) שהופיעה לפניו אבל מי שחצו את גיל שלושים יודעים שמדובר באחד הזמרים הבולטים במוזיקה הישראלית במשך עשורים.
באופן טבעי יש משהו שמעורר אי נוחות מעצם העובדה שסיני הגיע לאודישן מול שופטים שחלקם אפילו לא נולדו כשהוא היה בשיאו אבל כבר ראינו אירועים מוזרים יותר. הביצוע שלו ל"שמים" של יגאל בשן נשמע בדיוק כמו שהיה אפשר לדמיין, והשופטים ללא יוצא מן הכלל מיהרו לפרגן לו ולהעביר אותו לשלב הבא. אך האמת, שעל אף הקול הכל כך ייחודי ובניגוד לאמדורסקי שאמר שהנוכחות שלו באירווזיון יכולה להיות הברקה, ברור שהוא לא הגיע לשם בשביל לנצח וללבוש חליפת נצנצים ולהופיע בין להקת דראגיסטיות מאסטוניה וצמד אלקטרו מאזרבייג'ן. סיני שנראה ונשמע מצוין הבין שעם ישראל צמא לנוסטלגיה, הרצון להידמות לחו"ל הולך ונחלש ודווקא דברים שזועקים "צבר" גורמים לאנשים לתחושה חמימה בלב.
בינתיים ובהתאם להתפתחויות בשטח, "הכוכב הבא" סיפקה כמעט שעה של לחלוחית בעין אבל בלי תמונות שקשה לראות, ובימים קשים אלה, גם זה לא מובן מאליו.