אני זוכר התרגשות גדולה מהימים שקדמו לצאת הסרט "סקוט פילגרים נגד העולם" - או בשמו המעוברת המחריד "האקסים של החברה שלי". אולי הציבור הכללי היה פחות נסער מסרט האינדי הזה, אבל נדמה היה שהוא מייצג רגע בתרבות הפופולרית - חגיגה של הגיקים המילניאלים, אוהבי הקומיקס והרוק האלטרנטיבי והמבולבלים והביישנים. לא לגמרי קול של דור, אבל כן של קבוצת התייחסות תרבותית מובחנת, שהתלכדה עם קובעי הטעם באינטרנט המתפתח.
גיבור הסאגה, סקוט פילגרים (בגילומו של מייקל סרה), כזכור, היה נגן בס מבוייש ודביל בלהקה כושלת וללא כיוון בחיים. הוא נתקל באשת חלומותיו, רמונה פלאוורס הקולית (מארי אליזבת ווינסטד), ומתאהב עד מעל לראש. הבעיה: כדאי שיוכל להיות איתה, עליו להילחם בשבעת האקסים שלה בזה אחר זה. הסרט, שעיבד קומיקס באותו שם, התבסס בהתאם על אסתטיקה של משחקי מחשב ישנים, בקומדיה מודעת לעצמה עם שלל דמויות אקסצנטריות. את כולן סקוט ניצח, והזוג המאושר סוף סוף יכול היה להיות ביחד.
עברו השנים, והם חוזרים, בצורה קצת אחרת. נטפליקס העלתה בשבועות האחרונים את "סקוט פילגרים הולך על זה" ("Scott Pilgrim Takes Off"), סדרת אנימה שמצטרפת ליקום הקולנועי-טלוויזיוני-קומיקסי הזה. כל הקאסט המקורי - שכלל גם כוכבים לעתיד כמו כריס אוונס - גויס לדובב את הדמויות. למרות השינוי הסגנוני החד, זאת מעין יצירת המשך, לטוב ולרע, שלא לגמרי עומדת בזכות עצמה. המעריצים יחגגו, אבל מי שלא מכיר את המקור יתקשה להפיק את מלוא ההנאה ממנה.
הסדרה הנוכחית מתחילה כמו שחזור של הסרט, כולל ההתאהבות והקרבות - והאנימציה היפנית הולמת היטב את רוח המקור. אלא שלא הכול מתרחש כמתוכנן: סקוט נעלם באמצע הקרב הראשון, ורמונה יוצאת למסע כדי להבין מה קרה לו, ובדרך יוצאת לכמה קרבות ומפגשים עם האקסים שלה. כך שבעוד סקוט למעשה נעלם למשך רוב הסדרה, יש כאן מעין טוויסט מגדרי, שהופך את רמונה לגיבורת הסיפור, שמשקיף לכמה זמנים במקביל.
אפילו שהיא קצת מסתבכת בתוך עצמה, "סקוט פילגרים הולך על זה" שומרת היטב על רוח המקור. היא מצחיקה מאוד, ואם להיות כנים, החיוך לא ירד לי מהפרצוף לכל אורך שמונת הפרקים הקצרים - וזה לא מעט בימים כאלה.
חשוב יותר: אם הסרט המקורי עסק בקבלה עצמית ובצורך לקחת אחריות על טעויות, לבקש סליחה ולהשתפר, ולהרשות לרגשות לצאת מתחת למה שאנחנו מקרינים החוצה - הסדרה החדשה לוקחת את האלמנט הזה צעד אחד קדימה, וחושפת את כל הדמויות למהלכים כאלה. וכך, לצד הבדיחות, המוזיקה המעולה והנוסטלגיה - היא איכשהו מצליחה גם להיות מרגשת, בדרכה הדבילית.