לפני עשור וקצת, בעולם שאחרי "הארי פוטר" ו"דמדומים", סרטי "משחקי הרעב" הפכו ללהיט הקולנועי החדש על פי סדרת ספרים מצליחה לנוער ולצעירים. הציידת קטניס אוורדין, שהופכת בעל כורחה לכוכבת בתוכנית ריאליטי רצחנית, הפכה את ג'ניפר לורנס לכוכבת ואת ז'אנר הדיסטופיה לנוער לטרנד שכולם רוצים פיסה ממנו. עד סיום הסדרה, שמנתה ארבעה סרטים, ההתלהבות כבתה מעט, מה שלא עצר כמובן את ההחלטה להפיק גם סרט על פי הפריקוול לסדרה, "בלדה לנחשים ולציפורי שיר", שפירסמה הסופרת סוזן קולינס בשנת 2020.
למה דווקא "משחקי הרעב"? נוסף לליהוקים מצוינים, לכתיבה המותחת ולשילוב בין אקשן ורומנטיקה, הספרים וגם העיבודים הקולנועיים שלהם תפסו משהו מהזמן. הקהל שיווע לסיפורים חדשים שישקפו את המתח הפוליטי והחברתי שהלך והחריף, עסקי הבידור שנעשים מציצניים וגרוטסקיים מתמיד, והעובדה שבמרכז הסיפור נמצאת נערה ענייה מהשורה, המונעת על ידי צדק ואהבה לקרובים לה, - כל אלו התאימו בול לרוח התקופה. "בלדה לנחשים" מציג גיבור הרבה פחות סימפטי, הדיקטטור המושחת קוריאולנוס סנואו הצעיר שיהפוך לנבל הסדרה המקורית, אבל זה למעשה הצד השני של אותו המטבע. אותה תסיסה שהפכה את קטניס לאייקון תרבותי התפתחה לתיעוב קולקטיבי מספק של טיפוסים כמו סנואו - אריסטוקרטים ובני עשירים שחושבים שמגיע להם הכול, וידרכו על כל מי שצריך בדרכם לצמרת.
הפרק החדש בסדרה מתרחש יותר מ-60 שנה לפני קודמיו, עשר שנים לאחר מלחמת האזרחים העקובה מדם של המדינה הבידיונית פאנם. סנואו הצעיר (טום בליית') הוא תלמיד תיכון באקדמיה יוקרתית, בה מתחנך הדור הבא של העשירים והמיוחסים בקפיטול. הוא אמנם תלמיד מצטיין, אבל כדי להותיר רושם טוב ולבלוט מעל לחבריו לספסל הלימודים דרושה גם העמדת פנים. הוא אמנם בעל מעמד - בן למשפחה טובה ולגנרל חשוב שנהרג במלחמה - אבל כסף בהחלט אין לו. את הפנטהאוז ההולך ומתפורר של הוריו המנוחים הוא חולק עם סבתו ובת דודתו טיגריס (האנטר שייפר, "אופוריה"), שמסייעת לו לתחזק את אשליית העושר וגם מספקת לו תמיכה רגשית והכוונה מוסרית.
בהיותו אחד מהתלמידים המצטיינים בבית הספר, סנואו נבחר לשמש כמדריך לאחת המתחרות במהדורה העשירית של משחקי הרעב. כזכור מהסרטים הקודמים, מדובר באירוע טלוויזיוני המתקיים מדי שנה כעונש ל-12 המחוזות שמרדו בקפיטול במלחמה, ומנוצלים על ידו ככוח עבודה זול לייצור מזון, נשק ואספקה. בן ובת נוער מכל מחוז נבחרים אקראית ונשלחים להיאבק זה בזה עד המוות.
אך הצופים כבר לא מתעניינים והיוזמה נמצאת על סף ביטול, ועל כן בני ובנות הנוער מגויסים כדי להפוך את בני גילם מהמחוזות לדמויות טלוויזיוניות יותר, כשהמצטיינ/ת יזכו בפרס כספי נאה. על המשימה החינוכית המפוקפקת הזו מופקדים שני מורים מפוקפקים עוד יותר: הדיקן קסקה הייבוטום (פיטר דינקלג'), טיפוס נקמן שאפילו לא טורח להסתיר את התלות שלו במשככי כאבים, ומנהלת המשחקים ד"ר וולמינה גול (ויולה דיוויס), מדענית סדיסטית עם אהבה מיוחדת ליצירת מוטציות מבעיתות.
סנואו מצוות למועמדת ממחוז 12, מחוז כורי הפחם העני והמוזנח - אך כמו במקרה של קטניס אוורדין, גם כאן המועמדת עם הסיכויים הנמוכים לכאורה מושכת את העין כבר ממבט ראשון. ללוסי-גריי ביירד (רייצ'ל זגלר, "סיפור הפרברים") יש שמלה צבעונית, כישרון מוזיקלי, הרבה חוצפה וכריזמה מחשמלת - תכונות שסנואו ממהר לזהות כשימושיות טלוויזיונית. הוא בוחן שוב ושוב את הגבולות והחוקים כדי להעניק לה יתרון בתחרות, ספק כדי לזכות בפרס שיאפשר לו ללמוד באוניברסיטה וספק בגלל העניין שלו עצמו בזמרת הצעירה, שהיא כמו ההפך הגמור ממנו.
הגרסה של משחקי הרעב המופיעה בסרט שונה לגמרי מזו שראינו בעבר, וככל שנחשפים ליותר ממנה ברור למה היא לא זוכה לאהדת הצופים. בטרילוגיה המקורית המשתתפים זוכים ליחס של ספורטאים-כוכבים, עם אימוני לחימה, סטיילינג מוקפד וראיונות בטלוויזיה. כאן מדובר בלא הרבה יותר מקרב גלדיאטורים בכיכובם של ילדים מורעבים. הדה-הומניזציה של הקפיטול לילדים האלה כל כך קיצונית שהוא מלין אותם בכלוב ריק בגן החיות, בלי אוכל או תרופות.
סנואו מבין שהמפתח להצלחה טמון בהחזרת האנושיות לילדים הללו, אבל ההבנה הזו לא מגיעה מטוב ליבו חלילה - התובנות האלה מגיעות מבת דודתו טיגריס ומחברו לכיתה סג'נוס פלינת' (ג'וש אנדרס ריברה, גם הוא ממשתתפי "סיפור הפרברים"), שמשפחתו קנתה את דרכו ממחוז 2 לקפיטול. סנואו לא מזדהה עם הקושי המוסרי של סג'נוס, שנדרש להדריך מתחרה שהיה בן כיתתו בביתו הישן, אבל הוא מבין שהזדהות היא דבר שימושי. לא רק כמקפצת רייטינג, אלא גם כדרך לסחוט כסף מהצופים, כמהמרים על המנצח או כנותני חסות שיאפשרו למתמודדים לקבל סיוע בעודם בזירה.
גרסת הספר של "בלדה לנחשים וציפורי שיר" הפכה את הרעיונות האלה למטעמים. זה סיפור אלים, אפל ומכוער על אדם שיעשה כמעט כל דבר כדי להגיע לעמדת כוח והשפעה. הילדות בצל המלחמה ושנים של עוני ורעב לא העניקו לו פרספקטיבה על חשיבותן של חברות, אהבה או משפחה, להפך. כל הקשיים שעבר רק חיזקו בו את התחושה שהוא מורם מעם, אדם אידיאלי שנועד לגדולות. הספר לא מסופר בגוף ראשון כמו ספרי "משחקי הרעב", אבל החשיפה של הקורא אל המונולוג הפנימי הבלתי פוסק של סנואו חושפת בפניו את האגו, ההשחתה המוסרית ההולכת וגוברת וגם הרכושניות והקנאה שמעוררת בו המשיכה ללוסי-גריי.
הסרט מתקשה להעניק לצופים את אותה פרספקטיבה. פרנסיס לורנס מביים את הסרט החדש בצורה דומה לשלושת הסרטים הקודמים שביים בסדרה. זה עיבוד ישיר מאוד, נטול יצירתיות או מקוריות, שפשוט מספר את אירועי הספר בשינויים קלים. התסריט לא מדברר לנו את מחשבותיו של סנואו, לא בוויס אובר ולא בשום דרך אחרת, כך שהצצה פסיכולוגית לנפשו של דיקטטור לעתיד לא תמצאו כאן. לורנס אפילו לא מנצל את העיקרון הקולנועי הבסיסי של להראות במקום לספר - לדוגמה: לא תמצאו שוט שמציג את הגיבור מתקשה ללכת או מדמם בגלל נעליים קטנות מדי, אלא רק עקיצה של דמות אחרת שמציינת כי הבחינה בחולצה המאולתרת והנעליים הישנות שכבר לא מתאימות לו.
גם בגרסה משונמכת זה עדיין סיפור מעניין, כך שהצפייה בסרט לא לגמרי מיותרת. טום בליית' ורייצ'ל זגלר מצליחים להוסיף ערך לדמויות שלהם. כמה מהרגעים היפים ביותר בסרט מתרחשים כשזגלר מקבלת לידיה גיטרה ומיקרופון והשירים שנכתבו עבור הסרט משכנעים ככאלה שיכבשו את ליבם של צופי הקפיטול. בגזרת שחקני המשנה בולטים לטובה שייפר וג'ייסון שוורצמן בתפקיד המנחה החאפר לאקי פליקרמן. ויולה דיוויס תמיד טובה, אבל במעבר לקולנוע ד"ר גול הפכה מנבלית מבעיתה לדמות קאמפית ומשעשעת מסרט האלווין לילדים, וזה קצת חבל. החולייה החלשה בקאסט הוא ג'וש אנדרס ריברה. מערכת היחסים בינו לבין סנואו היא אחת החשובות ביותר לסיפור, אבל הכימיה בין השניים פשוט לא עובדת על המסך, בזמן שהחיבוטים המוסריים של עצמו מסתכמים במבטים מעונים או טנטרומים ילדותיים.
הבעיה העיקרית בסרט, שמאפיינת את הקולנוע של התקופה לא פחות מסיפורי "איכסה, עשירים", היא האורך שלו. הפעם הבעיה היא לא בהכרח העובדה האורך עצמו, אלא הניסיון הלא מאוד רהוט של הסרט לדחוס הרבה יותר מדי חומר לתוך 158 דקותיו. תאמינו או לא, החומר הקיים כולל רק חלק מהסצנות שצולמו עבורו, כשהאורך הנוכחי נקבע כדי לא לפצל שוב ספר אחד לשני סרטים, כפי שקרה בסרטי "עורבני חקיין" השלישי והרביעי בסדרה המקורית. כנראה כתוצאה מהקיצור הזה הסרט סובל ממבנה רעוע ומבולבל, עם התרחשות של מספר חודשים שמרגישה כמו שבוע-שבועיים עמוסים. הוא אולי נוגע באותם רעיונות פילוסופיים על טבע האדם ומעביר את כל נקודות העלילה החשובות, אבל בדרך אבדו העומק הרגשי והנשמה שסוזן קולינס מעבירה היטב אל הנייר. אותה בעיה הייתה קיימת גם בסרטי "משחקי הרעב" הקודמים, אבל הפעם אין צוות דמויות ושחקנים שיצליחו לפצות על זה.