הטלוויזיה הישראלית עכשיו מתסכלת ומתוסכלת. היא לא יודעת אם לבכות או להצדיע, אם לבקר או לצופף שורות, אם לנסות לשמח או שאין בזה שום טעם. החדשות, שתופסות את רוב נפח השידורים, הן טקס אחד ארוך רווי בברברת. תכניות "האסקפיזם" בכלל לא יודעות איפה הצפון, והניסיון שלהן לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה מגושם עד כדי קרינג'.
המילים האלה לא נכתבות בבוז: המצב רגיש, האובדן עצום, קרוסלת התחושות מסתובבת במהירות אצל כל אחד מאיתנו, וקשה לפצח את הטון הנכון לתכנית בידור, ככל שמשהו כזה יכול להתקיים כרגע. נדמה שגורי אלפי, בתכנית האירוח החדשה שלו ברשת 13, מצא את הטון הזה, הטון שבו אני רוצה שהטלוויזיה תדבר אליי. לא בקיטש, לא במילים גבוהות, לא בגיוס מלא, לא בהתחמקות מהבור העמוק שיש בפנים - אלא טון ידידותי, בגובה העיניים, שניכר בו שאלה ימים שחורים משחור, שמסוגל לדבר אלינו כמו אל חברים מבלי לטשטש את מה שכולם מרגישים בפאתוס חצי מאולץ.
שם התכנית, "מה שאפשר", הולם אותה. בלי תכניות גדולות היא מנסה להיות לייט נייט לפי הספר ולא יותר: מונולוג, אורחים (אנשי "קופה ראשית" דב נבון ונועה קולר), כתבת חוץ (מפגש עם הרבשצית הגיבורה של ניר עם, ענבל ליברמן), קטע קומי (רד אורבך מרד בנד על ההסברה) ושיר סיום קולע ("סתם" של טיפקס בגרסה מינימליסטית). אבל יש משהו שמבדיל את "מה שאפשר" מחברותיה, באופן חכם מאוד.
במונולוג שלו בפתח המשדר, שביטא היטב את הדילמות שביצירת תכנית כזאת כרגע, ביקש אלפי לתאם ציפיות, והודה שגבולות הגזרה עדיין אינם ברורים. כדי לפתור את המתח הזה, נראה שהוא בחר להפוך את הפרדיגמה על ראשה. במקום קלישאת סרטוני הד"שים מהחיילים, צילמו בתכנית סרטון שבו לוחמים צוחקים (ברוח טובה) על דב נבון. במקום לחזור עם ענבל ליברמן לקרבות ולאימה של תחילת אוקטובר, הלכו השניים להתקעקע - המקצוע האמיתי של ליברמן. אלה רעיונות פשוטים שמשחררים קצת אוויר מהבלון, ומזכירים מי אנחנו מתחת לדאגה ולמדים.
לצד המחמאות, יש משהו מאוד כאוטי ולא משויף ב"מה שאפשר", דבר שאפשר להבין בתכנית ראשונה, וגם, בואו נודה על האמת - כאוס זה מצבנו הכללי כרגע. השיחה עם קולר ונבון הייתה רועשת ומבולגנת, המערכון עם רד אורבך היה חלש ותמוה. כן, אפשר יותר, ועדיין, "מה שאפשר" נמצאת בדרך הנכונה.