"פוליטיקת הזהויות, שגמרה אותנו פה כל כך הרבה זמן, נגמרה, מבחינתי ומבחינת הרבה אנשים שפגשתי", אומר גורי אלפי. מאז תחילת מלחמת עזה, השחקן, הקומיקאי והבמאי המוערך נרתם כמו אמנים רבים להופעות, ביקורים, תמיכה ועידוד בין השאר בפני חיילים, מפוני יישובי הדרום ופצועים בבתי חולים.
"חזרתי עכשיו ממפגש עם חיילים, כדי לבכות, לצחוק ולהתרגש, ורק כשנכנסתי לרכב התחיל הלחץ הזה בחזה", אומר אלפי בריאיון לוואלה! תרבות. "לחץ שהם יהיו בסדר, שהם יחזרו למשפחות שלהם. כל מי שפגשתי הם מילואימניקים, אבות לילדים, וזה באמת כל כך עוצמתי, הרעות הזאת. לא רק הרעות הצבאית החיים גורית, אלא רעות אמיתית, אכפת לנו באמיתי.
"אמנם היה צריך את הזעזוע הנוראי הזה אבל עכשיו כשהלב כל כך פתוח ואנשים מדברים רגשות ואלמוג בוקר יכול להרשות לעצמו להגיד שהוא זקוק לטיפול פסיכולוגי ולהמליץ על טיפול וכל הדבר הזה בחוץ, באמת אני מרגיש שנפתח לכולנו משהו. יחד עם הפחד הקיומי, בא הצורך הקיומי לחזק את הקהילה הקרובה והרחוקה. כל אחד הפך פה למסביר. ולא מסביר מתנשא שאומר הייתם צריכים לעשות ככה וככה. אלא הסברה של אהבה ושל צדק. מה יותר מזה מבטל את הציניות ומוריד מאיתנו את כל המעמסה הזאת של שיוך וסקטוריאליות של החברה הישראלית ושל קבוצות. זה פשוט מוריד הכל. אני פוגש מבנאדם מאלקנה ובנאדם מהצפון, ולא תדע אף פעם מי יוצא סיירת מטכ"ל מי משלדג ומי מהתותחנים. אתה לא תדע. פוליטיקת הזהויות נגמרה, וכל מה שחשוב עכשיו זה הקיום החברתי-קהילתי והנרטיב היהודי-ישראלי, שנולד מחדש. זה ממלא אותנו, את כולנו".
אלפי יגיש מחר (שני) ב-22:00 בכאן 11, בשידור חי מהיכל התרבות בתל אביב ביחד עם אגם רודברג, את משדר ההתרמה המרכזי למען תושבי הדרום, שיהיה שיאו של יום שידורים המיוחד "אנחנו כאן" של תאגיד השידור הישראלי. ישתתפו בו נגני התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בניצוח המנהל המוזיקלי להב שני, ומיטב אמני ישראל, ובהם דני סנדרסון, שלומי שבת, נינט טייב, מירי מסיקה, גלי עטרי, עברי לידר, נועה קירל, עדן בן זקן, תמיר גרינברג, יובל דיין, אמיר דדון, עדן חסון ושולי רנד.
יום השידורים יתחיל בשעה 10 בבוקר בכאן גימל, כאן תרבות ובכאן דיגיטל. במהלך יום השידורים, שייערך בשיתוף מיזם "לב אחד", יגויסו כספים, שיועברו ישירות לתושבי הדרום ולשיקום היישובים שנפגעו במלחמת עזה. לאורך היום ישתתפו בהגשה גם דודו ארז, גלעד כהנא, רבקה מיכאלי, נלי תגר, מאיה אלקולומברה, טל ארגמן, גואל פינטו ומיכל אסולין. "ביום השידורים בכאן נתרום כמה שאפשר, משֶקל אחד עד כמה שאפשר, כדי לעזור לחלץ את תושבי הדרום מהתופת ולעזור לרפא, ולו במעט, את הטראומה שהם עברו", אומר אלפי.
תופעת ההתנדבויות והתרומות, שהמשדר של כאן הוא חלק ממנה, היא מצד אחד תעודת כבוד גדולה לערבות ההדדית ולחברה הישראלית - ומצד שני תעודת עניות לממשלה שרחוקה מאוד מלהתנהל באופן תקין בימים אלה.
"זה לא רלוונטי ברגע זה. כל מה שמעניין אותי זו התרומה האזרחית וההתגייסות של כל הגופים האזרחיים. תאגיד השידור הציבורי הוא תאגיד ממשלתי, אז מבחינתי יש פה גם את הממשלה שעוזרת להרים את זה. אני יודע שזה עקום אבל ככה אני רואה את זה ברגע זה. אני לא רוצה הסחות דעת ואני לא רוצה להתמקד בשולי. אני יודע שאפשר להתווכח איתי אם זה שולי או שזה העיקר. בעיניי זה שולי כי המושכות בידיים של הציבור, והוא מתגלה במלוא רגישותו ובנתינה אמיתית. פעם, כששמעתי את המילה אחדות, התחלחלתי בציניות כי זה היה נשמע לי כמו כותרת וסיסמה ריקה, היום אני מבין שיש כזה דבר. האם זה יימשך? הלוואי. אבל בוודאות יש כזה דבר".
אתמול (ראשון) פורסם שיסגרו את משרד ההסברה, ככה באמצע המלחמה, אחרי המינוי ההזוי של גלית דיסטל-אטבריאן כשרת ההסברה והתפטרותה, ובזמן שישראל נואשת להסברה ראויה בעולם, שהממשלה לצערנו לא עושה.
"אני שמח שהכסף של משרד ההסברה, שבוזבז עד עכשיו, הולך לעוטף. זה לא מספיק לצערי. יש עוד הרבה משרדי ממשלה שניתן לצמצם ולהעביר את כל הכלכלה שלהם לטיפול בעוטף ובמלחמה. קל לעשות את זה. פוליטית לא אמורים להערים קשיים, עכשיו כשיש תמיכה מתוך הממשלה בהצטרפות של גנץ. אני מצפה שזה יקרה, ובעיקר אני מצפה מכל מי שבתפקיד, גם ניהולי-מקצועי וגם פוליטי, לעשות את העבודה שלו, להגדיל ראש, לעשות יותר ולפעמים גם לקבל צעקות, אבל לענות ולתת תשובות. לפעמים גם להיות שם כדי שנצעק עליכם - זה יעזור לנו. אל תהיו פחדנים".
בשנה שעברה הגיש אלפי עם לוסי איוב את התכנית "בלי פאניקה!" בכאן 11, שבדקה את היערכות מדינת ישראל לאסונות, ובהם רעידת אדמה, צונאמי ומתקפת סייבר, אבל לא עסקה בתרחיש של מתקפת הפתע האכזרית ביותר על העם היהודי מאז השואה. "תקשיב, כשעשינו את 'בלי פאניקה!' היה דיון אם לעשות על תקיפת פתע. אמרנו, אנחנו גם ככה מבוהלים תמיד וזה אולי יכניס פאניקה מיותרת ואף אחד לא רצה שנעשה את הפרק הזה. אז לא עשינו אותו. לא הגענו עד לשם. יש עדיין הרבה מה ללמוד מתוך הפרויקט הזה שעשינו על איך להיערך לסוגים שונים של משברים. אני עדיין ממליץ לראות את זה ולדעת כמה פנסים צריך ובמה צריך להצטייד בממ"ד".
לפני שנתיים וחצי עלתה בכאן סדרה דוקומנטרית שיצרת על יהדות ארצות הברית. מה דעתך על כך שיש גם כמות גדולה מאוד של יהודים בארצות הברית שתומכים בפלסטינים ומגנים את ישראל בזמן הזה?
"אנחנו סובלים הרבה זמן מהבלבול הזה. יהדות ארצות הברית מקדשת תיקון עולם. הרעיון היהודי-ליברלי בארצות הברית זה לעזור לחלשים, בגלל פוליטיקת הזהויות בארצות הברית שזה שחור ולבן. אז גם פה הם נאלצו לצבוע את זה בשחור ולבן. אני מדמיין שברגעי האמת הם ישובו לדנ"א וישובו לבית שלהם, במיוחד כשהם רואים את מה שהם רואים עכשיו. יכול להיות שהם שקטים, יכול להיות שהם מפחדים. זה לגיטימי. שמעתי פרופסורית מהאוניברסיטה של סן דייגו, שכולם שם גולשים וחמודים, מפחדת על חייה. אבל אין לי ספק שהם יחזרו הביתה. ואני לא צריך שיהיו פיזית פה, אני לא בשלילת הגולה. צריך לתחזק את הרעיון היהודי. אני מקווה שהדבר הזה ייתן להם בסוף כוח וגם יוריד מהם את כיסוי העיניים שהיה להם כל כך הרבה זמן, שקשור לתרבות האמריקאית של זהויות.
"אני לא מאשים אותם. אני יכול להבין למה הם בחרו את הצד הזה, ובאיזשהו מקום גם להגן עליהם. כי זה שיהודים אמריקאים דיברו לטובת הפלסטינים עד כה זה גם היה לטובתנו ורואים שהיהדות יכולה גם לבקר את עצמה. ואני לא מכיר הרבה עמים שיודעים לעשות את זה. הביקורת העצמית הזאת מבפנים היא קשה, מטרידה ומתריסה - אבל היא גם נחוצה, שיבינו שהמוח היהודי לא עובד רק על פי שיקול הדעת הקבוצתי האתני שלנו, אלא אנחנו עובדים עם ההיגיון ועם הלב ועם מה שנכון לעולם, לאנושיות ולהומניות".
בשבועיים האחרונים הפך לוויראלי קטע מלפני קרוב לעשר שנים מהתוכנית "מצב האומה" של רשת, בהנחיית ליאור שליין ובהשתתפותו של גורי אלפי, ובו מתארח ראש הממשלה אז והיום בנימין נתניהו. במהלך שיחה עם גורי אלפי, אומר נתניהו: "העם היהודי לא הצטיין בראיית סכנות בזמן. פעם אחר פעם הפתיעו אותנו, בפעם האחרונה בצורה הנוראה ביותר. זה לא יקרה תחת ההנהגה שלי. לא אכפת לי אם יגידו שזה ספין או לא ספין. אני רואה סכנה לקיומה של מדינת היהודים - אני מתארגן להדוף את הסכנה. זה מה שעם ישראל מצפה ממני. זה מה שאני עושה".
אני מזכיר את הקטע לאלפי, והוא אומר: "החכמה הכי נלוזה בעיניי היא החכמה שבדיעבד. אני מניח שעוד יהיו כל כך הרבה דברים וציוצים שיצוצו לנו מהעבר, הוא אמר ככה וזה אמר ככה. תקשיבו, אנחנו במקום אחר כי עברנו טראומה קשה וגדולה, שאנחנו עוד לא יודעים מה יהיו ההשלכות שלה. אם ההתעסקות בדבר הזה מספקת מישהו ונותנת לו פורקן - אני מפרגן לזה. אבל אותי זה פשוט לא מעניין, וזה לא רלוונטי מה הוא אמר לפני, מה זה עשה, איפה הוא היה ומי הצביע בעד ההתנתקות. זה מעניין לי את התחת. כל מה שמעניין אותי עכשיו זה האיום הקיומי על מדינת ישראל מצד אנשים שאמרו לנו כל הזמן שהם מעוניינים להשמיד אותנו - ולא הקשבנו. אז עכשיו אנחנו ערים וכנראה שלא נירדם יותר כמה שנים טובות, ונשאר בתוך המומנטום החיובי הזה של בניית המדינה הזאת מבפנים ולתמוך בצבא".
כסאטיריקן מושחז בעברך, מ"מצב האומה" ועד הסושיאל שלך, לא חסרות לך אמירות סאטיריות כרגע בטלוויזיה לאור המצב, החשיבות להעביר ביקורת והאפקטיביות של העברתה בסאטירה?
"לא עסקתי בסאטירה כבר הרבה זמן. ברגע זה אין תחנת שידור אחת שמראה לנו את 'ניקוי ראש' אחת לשבוע וכולם סביב המקלטים. יש לנו מיליוני נקודות שידור, מטלפונים של אנשים, והם עושים גם סאטירה, גם הומור וגם חוגגים את החרדה. הם כולם נמצאים ועובדים וזהירים ורגישים. בקטע הציבורי, בטלוויזיה, יש בעיה: לצערי הרפרנס הוא רק לשואה. כשיש מקום שאין בו אנושיות - אז גם אין צחוק. וחווינו משהו שהוא לא אנושי. אנחנו עוד לא במקום של פרספקטיבה. אנחנו לא יכולים. יש סרט שנקרא 'Too Soon' שעוסק באסון התאומים ושווה לראות אותו.
"מעבר לזה, לא מדובר פה בפיגוע או בפוגרום ועכשיו אנחנו חוזרים לעצמנו. אנחנו עדיין במערכה, שאנחנו לא יודעים איך היא תיגמר. ואנחנו לא יודעים עוד כמה קורבנות נצטרך להקריב במלחמה הזאת. אנחנו לא יודעים מה גורל החטופים. כל הדבר הזה כל כך בוער. אפשר להפיג חרדה בעזרת צחוק, אני מנסה לעבוד בזה כשאני פוגש פצועים ומפונים. אבל לעשות אותו עכשיו קבל עם ועדה, ציבורית, בקטע של בואו נעשה צחוקים, זה טעם לפגם. אנחנו ברגע הזה שאנחנו צריכים להגיד, שנייה אחת, בוא ננשום ונהיה במצב תודעה אחר ונתרחק רגע מהמקום הזה".
בתחילת השנה, עלתה הסדרה "מדרסה", שהיית מיוצריה וביימת, ועוסקת בבית ספר דו לשוני, יהודי ערבי בירושלים. עד כמה עוד יש בך תקווה שהדו קיום השברירי במדינה הזאת יחזיק מעמד?
"בעוד יומיים הייתי אמור להיות בכנס בניו יורק עם סייד קשוע, לדבר על טלוויזיה ישראלית ועל הסדרה 'מדרסה' שאנחנו מאוד גאים בה. שמחנו שהוזמנו לכנס הזה. כמובן שהוא בוטל, אבל אני לא רואה איך יצליחו לבטל את כל הקשרים שלנו אחד עם השני, ערבים ויהודים. אני לא רואה שום דבר שיצליח לשבור את הקשרים האלה, להפך, אנחנו מתחזקים עכשיו ומחזקים אחד את השני. אנשים מרגישים את הדואליות הזאת והיא קשה מאוד ואני יכול להבין את הנקודה. אני מבין איפה הם נמצאים וזה הרגע גם בשבילם. שמעתי שהמפכ"ל אמר שצריך לציין לשבח את ערביי ישראל ואת איך שהם מתנהגים בשבועיים האחרונים. אני אומר לכל ערביי ישראל, זה גם הרגע שלכם להיות ישראלים עד הסוף. זה הרגע של כולנו להתאחד יחד מול טרור, ולעשות את ההפרדה הזאת סוף סוף. אתם צריכים לעשות את ההפרדה הזאת גם. אנחנו לא ניתן יותר להשאיר את המדינה הזאת שבורה, ייקח כמה זמן שייקח, גם אם ייקח שנים. נעשה מה שצריך כדי להקים את המדינה הזאת מחדש".
איך לדעתך תיראה המוזיקה הישראלית בשנה הקרובה? עברי לידר אמר לי שהוא מקווה שהמוזיקה הישראלית תחזור להתעסק יותר בנושאים יותר רציניים וחשובים בחברה, משהו שלתחושתו קצת הלך לנו לאיבוד בשנים האחרונות בפופ.
"בגדול, אחרי מלחמות ואחרי טראומות, אנחנו צריכים אסקפיזם לנפש שלנו, וזה בסדר. אחרי 73' קמה כוורת עם 'סיפורי פוגי', וגם עליהם היו כאלה שאמרו 'מה זה השטויות האלה? מה זה הדבר הזה? איפה המסרים הרציניים?'. כוורת קצת לעגו לפורמליות ולממלכתיות הזאת. אני חושב שמחכים לנו דווקא הדברים הלא פורמליים ולא ממלכתיים, הנונסנס וההומור האבסורדי, והפקות מעניינות של יוצרים מעניינים, שיעבדו את הכאב בצורה חדשה. מסקרן אותי מאוד מאוד את הפירות של האמנים האלה".
ימי משבר מובילים לאיחודים בתרבות, בקורונה התאחדו להקות רבות וגם זהו זה. ובימי המלחמה האלה התאחדו ארז ואברי. מה הסיכוי שתתאחד עם אסי כהן ו/או עם חבורת דומינו?
"תפנה את השאלה לכל החברים. אני בעניין".
אתה בעניין איחוד עם אסי! יש לנו כותרת!
"אתה מבין, עכשיו אסי יגיד לי: 'מה אתה אומר שאתה בעניין? אתה מסבך אותי'. איך אפשר לענות על זה? מה אני עונה על זה כדי לא לסבך את חבריי? בוא ננסח את זה ככה: אנחנו עכשיו במילואים. אנחנו ברזרבה של הרזרבה של המילואים. אם יקראו לנו לדגל - נגיע".